1
בחלומותינו הכי פרועים לא העלינו בדעתנו את מציאות החיים שאליה נקלענו בימים אלו.
שערי הארץ נעולים, אין יוצא ואין בא. מערכת החינוך מושבתת והתלמידים נשארים בבית – מתינוקות של מעונות יום ועד לאברכי ישיבות וסטודנטים באוניברסיטאות. דיונים משפטיים - המפורסם שבהם הוא כמובן משפטו של ראש הממשלה - נדחים למועדים שגם בהם סביר מאוד שלא יתקיימו.
עולם הבידור, התרבות והפנאי מושבת כולו. בתי קפה ומסעדות, תיאטראות ובתי קולנוע, הופעות זמר, מועדוני כושר. גם ליגות הכדורגל והכדורסל וכל עולם הספורט התחרותי, המקומי והבינלאומי – הכול נתון תחת עוצר.
התחבורה הציבורית מדוללת ומוגבלת בשעות. מי שבכל זאת יוצא מביתו לצורך חיוני, מגלה שבעיית הפקקים בכבישים כמעט לא קיימת. הרבה יותר קל למצוא חניה, אבל כשזוכרים מה הסיבה לכך – קשה לשמוח. תנו לנו בחזרה את חדוות החיים ביחד עם העומס בכבישים, את השוטטות ברכב סחור סחור עד למציאת רווח צר בין מכוניות שחונות בצפיפות.
2
ישנם כמה ענפי מסחר שמשגשגים במיוחד דווקא בימים אלו, אבל באופן כללי גם עולם העסקים השתבש לחלוטין. הלקוחות לא באים. גם כי מסוכן להתקהל, גם כי רוצים עכשיו לשמור על הכסף כי מי יודע מה עוד מצפה לנו, וגם סתם – למי יש מצב רוח לשופינג בימים אלו. וכשאין כמעט לקוחות, אין טעם לפתוח את העסק. עדיף להוציא את העובדים לחל"ת ולהמתין לימים טובים יותר.
תיירות אין בכלל, וגם התעשייה מתנהלת בתנאים מגבילים ומצמצמים. מספר המובטלים מאונס עלה במהירות מאלפים בודדים לעשרות אלפים ויותר מזה. וכשסדרי התעסוקה משתבשים וההכנסה מתמעטת, מתעוררות דאגות כלכליות.
אילו יכולנו לפחות להתכנס ביחד, להיפגש כמו שנהוג בעורף בימי מלחמה, לעודד איש את רעהו. אבל גם על כך חלות מגבלות חמורות. הצורך לשמור מרחק בין איש לרעהו משבש את כל סדרי חיינו. וכל זה לא קורה רק כאן, זה קורה בכל העולם. לא שהיינו חושבים חלילה לברוח מארצנו הקדושה, אבל גם אין לאן. להפך, המצב אצלנו עוד טוב בהשוואה לארצות אחרות. מי היה מאמין שבשנת 2020, בעולם הכל כך משוכלל ועם הרפואה המתקדמת שהמין האנושי הגאה הצליח לפתח, נמצא את עצמנו כה חסרי אונים מול נגיף קטן ובלתי נראה.
3
אז מה עושים יהודים במצבים קשים? מתכנסים בבתי הכנסת ובבתי המדרש, שופכים שיח לפני אבינו שבשמיים, שאין לנו להישען אלא עליו. אבל מה עושים כשגם זה בלתי אפשרי? כשאפילו תפילה בציבור עלולה להיות מסוכנת? איך לא נופלים לדיכאון בתוך כל המציאות המדכדכת הזאת?
נראה שאת התשובה יש לחפש בהתרכזות במוטל עלינו לעת הזאת. לעסוק פחות במה שצריכים לעשות אלה שאחראים על הניהול הכולל של המשבר ולראות מה תפקידנו, מה ריבונו של עולם שואל מאיתנו.
התפקיד החשוב ביותר שלנו כאזרחים מן השורה הוא לתרום את מה שביכולתנו לעצירת המגיפה ומניעת התפשטותה. לא להידבק ולא להדביק – זו המשימה העליונה. להיזהר לא להידבק – גם כדי לשמור על חיינו ובריאותנו ולא להפוך למעמסה, גם כדי שנוכל לקיים את מינימום שגרת החיים שניתן לקיים, וגם משום שכל מי שנדבק עלול להמיט על סביבתו הקרובה 14 ימי בידוד ואולי גם מחלה ממש. ולהיזהר לא להדביק – כדי שהמחלה הוויראלית הזאת לא תגיע בתפוצה המונית אל אוכלוסיות סיכון, ולא תיהפך חלילה למגיפה קטלנית.
אנחנו לא כל כך רגילים לגירסה הזאת של מצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". חלק מהקושי להקפיד עליה נובע מהעובדה שהסכנה איננה מוחשית. הנגיף מחולל הקורונה אינו נראה לעין, ואת עוצמת הסכנה הנשקפת ממנו אין ביכולתנו להעריך אלא מתוך הסתמכות על מה שאומרים לנו. אבל כן, יש מצבים שבהם עבודת ה' ואזרחות טובה מתבטאות בשמירת מרחק, בהימנעות ממגע ובשטיפת ידיים קפדנית. ואולי זו גם הזדמנות להתנסות בהרגלי חיים לקראת ימים שבהם יחזרו לנהוג הלכות טומאה וטהרה.
4
מעל ומעבר לחובה לשמור על נפשנו שלנו, המצווה העיקרית שאנו מקיימים בעת הזאת היא "לא תעמוד על דם רעך", שמחייבת למנוע פגיעה באחרים. זו המטרה העיקרית של צעדי הזהירות הרדיקליים שכולנו נוקטים בימים אלו.
הקורונה מצד עצמה איננה מחלה קשה כל כך. רבים מהנדבקים בה לא חשים כל מצוקה, וגם מי שנעשים חולים ומתגלים אצלם סימפטומים – רובם המכריע יחלימו ללא כל נזק. מה שעושה את הקורונה לחמורה הרבה יותר משפעת למשל, היא העובדה שמדובר בווירוס מאוד מאוד מידבק מצד אחד, ושטרם נמצאו לו חיסון או תרופה יעילה מצד שני. הסכנה היא שמיליונים בארץ ומאות מיליונים בעולם יחלו במחלה. וכאשר מיליון איש חולים, גם אם רק אחוז אחד מהם מת – מדובר בלא פחות מעשרת אלפים איש, כלומר אסון נורא ומגיפה של ממש.
רוב הציבור אינו כלול באוכלוסיות הסיכון. הוא מקבל עליו את צעדי הזהירות משבשי החיים לא כדי לשמור על חייו שלו אלא מתוך צורך להגן על חייהם של אחרים, אלה שבשבילם המחלה טומנת בחובה סכנה של ייסורים קשים, פגיעה קשה וחלילה גם מוות.
אם נסתכל על מצבנו מהזווית הזאת, נמצא שהאוכלוסייה כולה מקבלת על עצמה הגבלות חמורות וקשות, גזירות שמשבשות את החיים ואת שמחת החיים שלה ופוגעות במצבה הכלכלי. אנשים מבטלים טיולים וחופשות שחסכו למענם שנים. זוגות שעמלו והתכוננו לחתונת חלומותיהם מסתפקים בחופה מינימלית. כל זה נעשה בגלל הצורך לשמור על בריאותו וחייו של המיעוט הרגיש למחלה.
אלמלא סכנת החיים הנשקפת למיעוט, מוטב היה לרוב האוכלוסייה להמשיך בשגרת חייה, ולכל היותר להסתכן במחלה חולפת ולא קשה במיוחד. אבל מצוות "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת את הזהירות הזאת ומצדיקה את הוויתור הגדול שכולנו מוותרים. אם נקיים את המצווה הזאת מתוך הבנה והזדהות ולא רק כתכתיב שנכפה עלינו, אולי נזכה להתעלות רוחנית שאיננה פחותה מזו שהחסרנו בפיזור בתי המדרש ובביטול תפילות בציבור.
ואולי גם לאחר שהעננה הקודרת הזאת תחלוף, ההתגייסות והנכונות לוותר על הנאותינו ועל מה שנוח לנו כדי להציל חיי אדם ימשיכו ללכת איתנו גם בעתיד. אולי ניקח את הנכונות הזאת, למשל, גם לתחום התחבורה, ונהיה מוכנים לקבל על עצמנו השקעות כלכליות ואמצעי הגבלה ואכיפה דרסטיים כדי לצמצם את מספר ההרוגים בתאונות הדרכים. אחרי הכול, מקורונה עוד לא מת כאן אף אדם ברוך השם – נכון לעת כתיבת הדברים והלוואי שגם בהמשך. מתאונות דרכים מתים כאן בשנה ממוצעת יותר מ-300 בני אדם.
5
אחרי שדואגים לשמירה על הגוף, צריך לדאוג גם לנפש. אנשים רבים נמצאים בימים אלה במצב רוח קשה. יש החוששים לבריאותם ולבריאות יקיריהם, יש מי שמוטרדים מדאגות כלכליות, ויש מי שהבדידות והיעדר התעסוקה משרים עליהם דכדוך ועצבות - שעלולים גם הם להיות מסוכנים. בימים כתיקונם יש מסיחי דעת שונים מדאגות – משיעורי תורה ועד למפגשי חברים, מישיבה בבתי קפה ועד ליציאה לחופים ולפארקים. כשכל זה מושבת, גובר הצורך פשוט לעסוק בלעודד ולשמח. אפשר לעשות את זה גם מרחוק בשלל אמצעים טכנולוגיים, וגם זו אחת המשימות החשובות לימים אלו.
לתגובות: eshilo777@gmail.com