אני כבר כמה ימים שאני אוחז ראשי בשתי ידיי, מתקשה לעכל את המציאות שאנו נמצאים בה.
לא, לא מדובר על הווירוס הקטלני שמסתובב אלא על הדור והמציאות שאנו נמצאים בה, כולנו. החל מיום ראשון הווטס אפ מלא בהצעות לסרטונים מהודו ועד כוש על שיעורים לילדים, הצגות.
הצעות ללוח שעות יומי, גם בתי בכיתה א קיבלה מבית הספר גישה לקלאסרום ורק תיכנסי וגן עדן יחכה לך בפנים. השיא הגיע כאשר הגננת מגן החובה גם היא שלחה קישור לאתר להפגה וסרטונים לילדים שניתן לראות לאורך שעות היום. לאן הגענו?! היכן האפשרות לשבת אחד עם השני, לדבר, לצחוק.
תום הילדות שיש לילדים הוא כל כך קסום ומדוע לחספס אותו. האם לא ניתן במקום להושיב את הילדים מול המסך. לשים כובע על הראש, פאה, סיפור מהמגירה על הרצל או אברהם אבינו או על פיל ועכבר שהלכו לאיבוד ביער והנה לכם הצגת ילדים מושלמת. מה רע בלשבת לראות סרטונים מדי פעם? האמת שאני חושב שלראות מדי פעם זה באמת נחמד.
אך מה מוביל אותנו בהושבת ילדינו מול המסך? האם זה באמת כדי להעשיר את עולמם של ילדינו מדי פעם בתכנים מיוחדים. או שזה רק לאפשר להורים טיפה זמן להירגע בזמן שהאוצר הקטן שלהם צופה בעלילות עלי באבא. נקודה חשובה היא איך נגדיר את המדי פעם. זה מתחיל בפעם בשבוע, עובר לפעמיים. מרבע שעה לחצי ולשעה שלמה ביום ועוד היד נטויה.
מה כל כך רע? תפסיק להיות כל כך קיצוני, העולם התקדם אתה יודע. נכון העולם התקדם אך האדם באיזשהו מקום נשאר מאחור. ילדים שהולכים אחד ליד השני ברחוב ולא יודעים איך לתקשר אחד עם השני כי הראש שלהם בתוך הטלפון. ההשפעות הן לטווח רחוק. ילד שעסוק בלראות סרטונים גדל לתוך מציאות שצריך שיהיה לו משהו שמרצד מול העיניים כדי להיות עסוק. הילדה הזו שעסוקה עם טלפון לא תדע איך לנהל שיח על רגשותיה עם בעלה לעתיד. השיח הפשוט כבר לא מעניין.
נכון שבגלל הקורונה זה דורש מאיתנו הרבה מאמצים אבל דחילאק אלה הילדים שלנו! ברור לי שהעולם מתקדם לשם. הטכנולוגיה היא לא משהו שלילי מיסודו אבל צריך לברור היטב מה לוקחים ומתי. אמנם הורים רבים שבויים לצערי בתחושה שכדי להרגיע את הילד צריך לתת לו לשבת מול מחשב וזה לא כ"כ נורא. לדעתי, זה חורבן.
חורבן היכולת להתמודד עם המציאות. חורבן היכולת להיפגש עם הקשיים שלי, עם התסכולים שלי. אלה הדברים שעושים אותנו מי שאנחנו אלה הדברים שנבנים מגיל 0 .היכולת לשחק עם הבן שלי, להיות איתו בגובה העיניים אלה הדברים שיבנו אותו. סה"כ זה באמת מאפשר למידה מרחוק.
נכון. אני גם מורה ושלחתי לתלמידי מטלות אבל אינני בטוח שזאת הלמידה האידיאלית. דווקא אפשר תקופה זו ללמידה מתוך סקרנות. ללמוד שפה חדשה, ללמוד לנגן על משהו שתמיד חלמתי. לשחק עם האח הקטן שאף פעם לא היה לי זמן אליו. ויש הבדל רבותי בין ילדים רכים בגן או בבית הספר היסודי לבין נערים מתבגרים בתיכון שבאמת חשופים למחשב וזה באמת מאפשר ללמוד בצורה יעילה. גם אני משתמש בה.
אפשר בהחלט ללמד ילדים מיומנויות מחשב בטלפון בשניות. הם לא יפספסו כלום אם יתחילו להיחשף (בצורה רצינית) למחשב בכיתה ד אבל הם יפספסו הרבה אם נושיב אותם מול המסכים של הטלפון והמחשב. זאת מלחמה אבודה, כולם כבר שם. כולם בווטס אפ. כל הילדים עם סמארטפונים וכולם גם לומדים מרחוק גם הילדים מהגן. הרבה אבל לא כולם. אני מקווה שמי שבאמת אוהב את ילדיו ורוצה בטובתם יעשה שינוי.
אז מה אתה מציע? לדעתי זה לא הכל או כלום. אפשר בהחלט להוריד את אחוזי הצפייה גם אם לא מבטלים לגמרי. אני למשל כן מראה לילדיי סרטונים פעם בשבועיים-חודש, משהו קצר. זה בהחלט יכול להעשיר ולהוסיף אבל במינון מתאים. בנוסף, משחקים עם הילדים איפה שהם, בשלב שלהם.
משחקי קופסה, יצירות, ריקודים, הצגות להם או ביחד איתם. העיקר להיות אקטביים וליזום פעילויות . בלי קשר ילדים נהנים לשחק אחד עם השני ויכולים לעשות את זה שעות ברצף. ועוד עצה קטנה, שחררו את הווטס אפ הפסיקו לשתף כל דבר שעושים עם הילדים פשוט תהיו איתם.
אני קורא מעל פיסת דף קטנה זו גם לגננות של עם ישראל שבאמת עושות עבודה נפלאה כל השנה. בבקשה ממכן, אנא אל תושיבו את ילדינו מול המסכים רק כי אתן צריכות לנקות את הגן . הם האוצרות שלנו, תישמרו על תום ילדותם. מיצאו פתרון יצירתי במקום.
ולמשרד החינוך היקר ששולח "הפגה רגשית" באינטרנט. אולי תציעו להורים במקום זאת פשוט לנתק את הטלפון לזמן מה ולהיות עם הילדים. לשמוע אותם, להקשיב לרחשי ליבם זה הדשן שעליו הם צומחים, או יותר נכון האוויר לנשימה של היכולות הרגשיות שלהם לכשיתבגרו.
לתגובות: netaneldekel1@gmail.com