במשך שנים רבות אני זוכה לערוך חופות, במהלכם נחשפתי לגוונים שונים, וסגנונות רבים של חופות. אך בחופות הקורנה יש משהו מיוחד, משהו אחר.
אמש זכיתי לערוך שתי חופות. אלו לא היו חופות באולמות וגם לא היו רבות משתתפים. אלא חופות של זוגות שהחליטו כי לא ידחו את חתונתם ויקיימו אותן על פי הגבלות של משרד הבריאות למניעת הידבקות מנגיף הקורונה.
אותם זוגות לא בלבד שלא דחו את חתונתם, אלא אף הקדימו את המועד. הזוג הראשון היה צריך להחליט את מי מהמשפחה הרחוקה מזמינים ואלו חברים וחברות יזכו לשמח אותם.
הזוג השני שידר את טקס החופה למשפחתם הנמצאת אי שם בניכר. 20 אנשים ונשים עומדים במרחק שני מטרים זה מזה, אך הלב קרוב מאד. קרוב יותר מתמיד.
הייתה זו שמחה פורצת גבולות, שמחה טבעית הבאה מעומק הלב. לא היה שם בופה עם מיני מטעמים, לא מנה ראשונה ואף לא קינוחים שונים ומגוונים. הייתה שם שמחה מיוחדת שלא זוכים לה בכל יום. שמחה של פשטות ושל צניעות.
בסיום החופה השניה, צעק לעברי עובר אורח שבמקרה נזדמן לפארק: "זאת החופה הכי מיוחדת שראיתי בחיי, עצרתי בצד הדרך כי התרגשתי מהפשטות והתום".
בשבועות האחרונים אנחנו בתחילתו של משבר הקורונה, שומעים דיווחים מכל העולם ומהארץ על עוד נדבקים לא עלינו. מאידך, בחתונות הללו שבעצם היו רק טקס החופה ותו לא, הייתה בהם 'הדבקה' אחרת - "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו" ,דבק של שמחה עוצמתית מלאה בפשטות.
זאת אולי הזדמנות לחשב מסלול מחדש בעניין החתונות. חתונות שעיקר הדגש בהם חופות, שהם הלב של החתונה. חופות לא ראוותניות, חופות של פשטות אמיתית. חופות שמתקיימות בצהרי היום, בחצר הבית, בבית הכנסת או במרכז היישוב.
חופות ללא הוצאות כספיות גדולות אך עם המון שמחה. כאשר תחלוף הקורונה, במהרה בימינו, אולי נמשיך לעשות את אותה הנהגה בדברים נוספים שאנו עושים - לחפש את הפשטות והצניעות ופחות את מופעי הראווה והנהנתנות. לצערנו משפחות רבות לא עומדות בנטל ומבקשות הלוואות, רק בשביל לעמוד בסטנדרטים של אולם מפואר ושאר הדברים הקשורים ליום החתונה. בחתונות צנועות כאלו מתמקדים בעיקר, בשמחת חתן וכלה שהרי לשם כך התכנסו ובאו כולם. ברור גם לחתן והכלה מה העיקר, עיקרו של בית. השמחה בכך שזכו להקים בנין עדי עד.
כשנסעתי חזרה לביתי הרגשתי שלמדתי היום לימוד חשוב, מהו עיקר ומהו טפל. לא רק בחתונות, אלא בכל דבר שאנו עושים.
בימים אלו בהם עם ישראל מסתגר בתוך ביתו ולומד על עצמו ועל משפחתו. ראוי ביותר לחשוב על הימים שאחרי הקורונה, בהם נחזור לפשטות ולצניעות בכל דבר שאנו פועלים ועושים.
העולם עצר מלכת, אך אנו נלמד מוסר לעצמנו. פשטות וצניעות גורמות לנו להתמקד בעיקר "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה"
הכותב הוא רב קהילת משכן ישראל קרית משה, רחובות