משבר הקורונה יצר מצב שבו פתאום אנשים רבים נאלצים להתמודד לבד עם עצמם. לבלות שעות על גבי השעות, ימים על גבי ימים לגמרי לבד עם המחשבות שלהם בלי לדבר עם אף אחד. בלי להצטרך להוציא מילה אחת מפיהם. זה לא בידוד- זו בדידות.
המצב הזה לא בולט רק אצל קשישים, אלא אני רואה את זה גם עם יוצאי ברית המועצות שאיתם אני עובדת. אנשים שעלו לפה ללא משפחה, אבל בימים רגילים הם מוקפים בחברה.
אלה אנשים צעירים, לכל היותר בשנות הארבעים שלהם שבדרך כלל הם יצורים חברתיים, שיוצאים לבלות, נהנים לדבר האחד עם השני, יוצרים אינטראקציות ומוצאים את המקום שלהם בקרב הציבור בקלות. אך המצב הזה סגר אותם בד' אמותיהם. בצורה כזו שעוברים ימים שלמים לפני שהם זוכים לשיחת חולין אחת.
אנחנו מנסים למצוא פתרונות למצב. ליצור תחושת קהילתיות למרות הכל. פתחנו במיזם של מפגשים ושיעורים באפליקציות שונות שמפגישות בין האנשים. בפעם האחרונה שנפגשנו בצורה הזו, אחד מהמשתתפים ציין שזו הפעם הראשונה שהוא מדבר עם מישהו בשבוע האחרון.
המצב הזה קורע לב. כי למול המשפחות שמתמודדות עם הילדים בבית, עם ההמולה והקושי להעסיק את המתבגרים ועם הצורך להיות סגורים ביחד בלי אפשרות להתנתק ולו לרגע אחד מהשני, יש כאלו שמשוועים להיות באותו הקושי, שהארבע קירות סוגרים עליהם. שהקהילה היתה הכל בשבילם ושבזכותה הם חיו את החיים שלהם מתוך תחושה שמישהו עדיין זקוק להם ושלמישהו עדיין איכפת. רק לראיה, המפגש הזה שעליו סיפרתי, שהיה אמור להימשך לא יותר משעה, התארך ליותר משלוש שעות רק משום שאנשים לא רצו להתנתק.
זה לא עניין של חוסר תעסוקה. לרבים יש תחביבים, חומרי קריאה ואפילו עבודה מהבית. אבל בזמן המפגש, למרות שהיה וירטואלי הם הרגישו שסוף כל סוף יש עם מי לדבר, יש מישהו שיקשיב.
לא נראה שהמצב הזה ישתפר בקרוב. נראה כי כולנו נבלה שבועות בתוך הבתים. כחברה, אנחנו צריכים למצוא לזה פיתרון. לראות כיצד ניתן ליצור תחושת קהילתיות למרות הכל. לבנות מודל שבאמצעותו כל האנשים הללו עדיין יכולים לתקשר עם הסביבה. שאיתו הם ירגישו שהם עדיין נצרכים בקרב הקהילה, שהבידוד הזה לא יהפוך לבדידות מדכאת. מודל שיאפשר לאנשים הבודדים, לאלו שאין כאן משפחה, שנמצאים ללא אף אחד אחר בבית למשך שבועות, לצאת מהמשבר הזה בשלום.
אלונה בויארסקי היא רכזת פרויקט של קהילת העולים ''הדר יחד'' מטעם גרעין הדר חיפה וקהילות מחברות