מבקשים מאיתנו להישאר בבית. כמה שיותר, כמה שאפשר. ופתאום אי אפשר לצאת לעבודה, לגינה, לכוס קפה, לחתונה.
גם לקופת חולים צריך לחשוב פעמיים, שלוש ועוד אחת אם לצאת. את כולם את צריכה להוציא מהבית אבל לא את עצמך, לא את הילד ולא את הבעל. את המחשבות שלך את לא יכולה לטשטש בריצה במכון כושר; את גם לא יכולה לחכות לפריקה אצל הפסיכולוג - כי את הפגישה הבאה אולי יצטרכו לדחות עד להודעה חדשה.
אז מה שנשאר לנו, ממקומנו על הספה, זה לבחון קצת את העולם שנהיה. בעולם הזה - פגישות נעשות מהסלון בבית ולחיצות ידיים עוברות, אם בכלל, דרך המסכים. בעולם החדש וההפוך, הילדים הם שלך. וזו עובדה.
את לא יכולה לחכות לרגע שילכו כבר לגן, לא יכולה לשלוח לשכנה, וכן, גם לא יכולה לקחת קצת חופש ולשלוח אותם לסבתא. בעולם המוזר הזה, נגיף קטנטן בגודל מיקרוסקופי סוגר מקומות בילוי, סוגר מסעדות, קניונים, ובסוף יום משאיר אותך בבית לבד. עם הילד שלא נרדם, הבעל שעיצבן אותך והכביסה שנערמת. ואת לא יכולה לברוח.
ואני שואלת את עצמי, למה שלא ניקח מכאן משהו לחיים שלנו גם אחרי שכל זה ייגמר - למרוץ האינסופי היומיומי. למרדף, לקימות החפוזות בבקרים ולחזרות מאוחרות בלילה. לריבוי הפגישות עם חברים ואפס שיחות עם הקרובים. לרגשות ולתסכולים שמוטחים על גבי הליכון כושר או מִטשטשים בקניית עוד שמלה, ולשקט שאנו מאפשרים לעצמנו רק בהפסקת קפה בעבודה.
אז, כשהבעל והילדים 'כבר יעלו לנו על העצבים', כשנתפרק על שטות, או שנכעס בלי ליאות, ננסה לזכור, במקום להפוך סופית למאובנים - ולהשאיר את הרגשות לכדורים, שיש אלטרנטיבה. ובמקום לייצר ערמות של רגשות נעולים ויחסים בלתי פתורים, נזכור שאפשר פשוט להסתגר בבית ולהוריד הילוך. לכאוב, לשמוח, לצחוק, לצרוח, לריב, לאהוב, להתחבר באמת – ולראות שזה לא כל כך גרוע, העולם לא קורס. אלא משהו בפנים נבנה, עמיד יותר לסערות בחוץ, למגיפות.
גם באופן יזום. נעצור מידי פעם את המרוץ וניזכר - שפעם, לפני שנמצא החיסון הגואל - המשפחה שלכם היא היחידה שנשארה. נזכיר לעצמנו שמגיפות לא מגיעות רק בדמות נגיפים, מגיפות מגיעות גם בדמות תכתיבים, נורמות בלתי אפשריות, ריצות, התמכרויות. וננסה רק קצת לא ליפול שולל למגיפה הזו, להתמכר לקצב החיים ולאבד את החיים.
ולא, אני לא מציעה לכם פה להסתגר בבית לעולמי עד, ולמחוק מחיינו את המכון, הפסיכולוגית, הגינה והחֲברה. הם נמצאים שם בשבילנו. אני רק מציעה לזכור מה עיקר ומה טפל, מה בא לשרת את מה. ואת מי, ולזכור להיות שם דבר ראשון בשביל עצמנו, רגשותינו והיחסים עם הקרובים. לא לטשטש ולא לברוח.
והאמת, שגם אם נתניהו יהדק את ההנחיות, עדיין תוכלו להמשיך לברוח. הרי אותו – את המכשיר הקטנטן – אף אחד לא יוציא לכם מהבית. זה לא פחות גרוע, ומזה עדיין צריך להיזהר.
אז רק תזכרו, שנייה לפני שאתם בורחים למכשיר – את עצמכם, את הבעל, האישה והילדים שיושבים על ידכם על הספה – אולי תשכילו לבחור בחיבור על פני ניתוק ולנצל את ההסגר הזה להידוק הקשר עם עצמכם ועם הסובב ולא עם הרשת הווירטואלית – מלאת הנגיפים הווירטואליים. ולזכור ולנצור את הלקח הזה לימים שאחרי, ימי השגרה שיבואו, ונקווה שבקרוב, בעזרת ה'.
המאמר מדבר ברובו בלשון נקבה אך פונה לשני המינים, להוציא את מין COVID-19.