אודיה אייזנברג, אחות במחלקה המבודדת במרכז הרפואי שערי צדק, התנדבה לעבוד במחלקת ''כתר'' שבה מאושפזים חולי הקורונה.
אתמול (חמישי) היא פרסמה פוסט בפייסבוק שבו היא מתארת את הקושי לעבוד סביב השעון במחלקה המבודדת, מבקשת להקפיד על הנחיות משרד הבריאות ובעיקר להתפלל כדי שהמגפה תחלוף מן העולם.
הנה הפוסט המלא:
''בבקשה אל תקראו את הפוסט הזה. יש לכם מספיק דאגות גם בלי שאעציב אתכם יותר. אבל אני חייבת להוציא, ולא פייר לחזור למעונות ולבכות שוב ושוב לאותן חברות.
היי (: קוראים לי אודיה, אני אחות טיפול נמרץ. או לפחות הייתי. היום אני כבר לא מצליחה להיות אחות, בקושי רבע בן אדם. התנדבתי לעבוד במחלקת כתר עם אש בעיניים ואש בלב. אבל האש היתה לפני שבועיים. היום, צולמה התמונה הזאת. התמונה צולמה באמצע משמרת של 15 שעות, בלי זמן לאכול שלא לדבר על לשבת. אחרי 3 שעות שהייתי בתוך המחלקה עצמה (כשהמקסימום שמותר לנו הוא שעתיים ברצף וחייבים לצאת חזרה לחמ"ל. היום כבר אין יותר ברירה).
לא רואים בתמונה את החריטות של המיגון בתוך העור. לא רואים בתמונה, את החולה שהתחנן שנרדים וננשים אותו, כי נגמר לו הכוח לנשום. שיקרתי לו שרק עוד קצת. לא רואים את החולה שלחש בקושי, שאשב לידו ולא אעזוב. שיקרתי לו שאני כאן. ושהוא יכול לנוח. הוא עצם עיניים ואני הלכתי. לא רואים את החולה שהסברנו לה שאנחנו באים להרדים ולהנשים אותה, וכששאלתי אותה אחרי שהרופא הלך אם יש לה שאלות ואם היא מבינה מה הרופא אמר, היא אמרה- "בטח שהבנתי, אני נפרדת מהעולם". בכיתי ושיקרתי. והכנתי לה תה. והיא אמרה שאני נדירה ותודה על התה.
לא רואים את הבת שלה שבכתה לי בטלפון. לה לא שיקרתי. לא יצאו מילים. רק דמעות. לא רואים בתמונה שגזרתי על עצמי בדידות. שזה יותר גרוע מבידוד. כי בדידות אני בחרתי. רק לא לסכן את המשפחה שלי. ולא לקחת סיכון שאצטרך להיכנס לבידוד ולהפסיק לעבוד. ולא רואים את 7 השעות שאחרי התמונה הזאת.
אל תשתפו. אל תעשו לייק. אפילו לא מתחננת שתישארו בבתים כי אני בטוחה שאתם כבר לא מסתובבים יותר. אתם יודעים מה כן תעשו? תקרעו את השמיים בבקשה. תקרעו אותם. תתחננו בשבילנו שיהיה לנו כוח לטפל באהובים שלכם, שלנו. אין לנו זמן להתפלל. ואין לנו כוח. ואנחנו רק בהתחלה''.