אני ממש מבין את זעמו של יאיר לפיד. אומר כאן את מה שהוא חושב בלבו ואינו מרשה לעצמו לומר בפירוש:
אתה, בני גנץ, הרי אין לך משלך כלום. אני הולדתי אותך. אני הוא שהבאתי אותך מתוך מאגר הגנרלים המובטלים בדימוס אל תוך החיים הפוליטיים. הייתי צריך אותך, את ההילה הבטחונית שאני כשלעצמי יודע שאין היא אלא בלון, את קומתך הגבוהה ואת המראה הסמכותי שלך, כדי לפתות אנשים תמימים לבחור בי ובמפלגת הדחת נתניהו שהקמתי.
הדחת נתניהו בעצם גם היא אינה אלא כלי כדי להפיל את שנואי נפשי מנשקי המזוזות המסורתיים ועמם המתנחלים והחרדים. אני צריך כאן כמה שיותר חילוניות וקוסמופוליטיות ומדינת כל אזרחיה. הכשרון הזה ששמו ביבי מסכן את כל זה, כשהוא מצליח בכלכלה, בניצול מרבצי הגאז, בקשרים שלא יאומנו עם המעצמה הגדולה ארצות הברית, ובעת ובעונה אחת גם עם פוטין העריץ, כשהוא נחשב לנואם הטוב ביותר בעולם בעברית ובאנגלית, ועוד אומר אחר כך "בעזרת השם" ו"תתפללו לבורא עולם". סילוקו יקרב אותנו אל היעד. ואתה, פתאום בוגד בי וקם וחובר אליו?
אכן, לפיד מבחינתו צודק בהחלט. אבל אני מזהה כאן את יד ה' עושה החדשות אדון הנפלאות. כמו במגילה שקראנו לא מזמן, התזמון המופלא של נדודי שנת המלך וההיזכרות במרדכי שלא קיבל גמול על הצלת המלך, יחד עם המן שבא לתלות את מרדכי ויוצא אבל וחפוי ראש להרכיב אותו על הסוס, המשתה והמן הנופל על המיטה, וחרבונה שמגיע בדיוק ברגע הנכון. היומיים האחרונים עוד עולים על סיפור המגילה בקצב המסחרר של המאורעות הכביכול טבעיים.
לקב"ה יש בודאי הרבה חשבונות וסיבות להבאת מגפת הקורונה על ישראל ועל העולם כולו. אבל אני רוצה להסתכל על הדברים כאן מתוך ההיבט הלאומי שלנו. בהקשר שלנו רק משבר בסדר גודל אימתני שבו מספר הנפגעים עולה בטור גיאומטרי, יכול היה להציל אותנו מן הפלונטר. רק לפני רגע חווינו את הדיקטטורה הבג"צית שעוקפת גם היא בטור גיאומטרי את השיאים הקודמים שלה, את התנהגותו מעוררת ההערצה של יולי אדלשטין, ובעקבותיה את ההוראה המטורפת הנוספת של הבג"ץ הניתנת באישון לילה באשר ליום ולשעה שבה הכנסת צריכה להתכנס, התוכנית הסגורה כבר של השמאלכבר היתה כאן, ופתאום פתח תקוה שלא חלמנו עליו.
האופציה הטובה ביותר שיכולנו לחשוב עליה אתמול היתה ממשלת אחדות שבה הימין האידיאולוגי, הדתיים והחרדים יהיו מודרים או לכל היותר מתקבלים כעניים המקבלים פרוטה. והנה זימן לנו ה' את השילוב המפתיע: לפיד והאידיאולוגים האנטי-לאומיים והאנטי-דתיים עוזבים בכעס, ליברמן ההפכפך והמסוכן גם הוא בחוץ, גנץ וחבריו חסרי האידיאולוגיה שאינם רחוקים בהרבה מחלקים גדולים בליכוד, נכנסים, אבל לא בכח גדול מידיי, מה שמשאיר כח מיקוח לא מבוטל לחרדים (ובראשם דרעי רוקח המרקחת), ואף לימין האידיאולגי המכונה גם ציונות דתית.
הבשורה הטובה מכל היא החזרת מפלגת הערבים שונאי ישראל למקומה הטבעי בירכתי האופוזיציה הצעקנית, ולקינוח מגלה לנו עקיבא נוביק שלפי התרחיש הסביר ביותר בעת הזאת, יולי אדלשטין עתיד לחזור לתפקידו כיושב ראש הכנסת. הרמב"ם במורה נבוכים מדבר על כך שהקב"ה נוהג בנו לעתים קרובות בשיטה שהוא קורא לה "עורמה של חמלה". מה רבו מעשיך ה' ומה גדלו רחמיך!