ארכיון
ארכיון רשות העתיקות

"החזרנו את הגביע!", מכריז בפניי חגיגית פרופסור עמוס פרומקין, "לפני כמעט 15 שנה האיראנים לקחו מאיתנו את תואר המערה הארוכה בעולם, אבל בשנה שעברה הוכחנו סופית שמערת המלח הארוכה בעולם נמצאת כאן, בישראל".

"את המערה גיליתי לפני כמעט ארבעים שנה, ב-1981", הוא מעלה זיכרונות, "זה היה שנתיים אחרי שהקמנו את חוג המערות שלנו שלימים הפך למלח"ם – המרכז לחקר מערות בישראל, והמערה קרויה על שמו – מערת המלח"ם. היה לנו מחנה של יומיים וחצי, והחלטנו לרדת לאזור סדום. היו שם מעט מערות ידועות, אבל ממש הרגשנו שיש שם יותר מזה.

"התחלקנו לחוליות, ויחד עם החוליה שלי שמנתה שלושה אנשים התחלתי לסרוק את ההר. היה שם איזה שקע עמוק, וכשירדנו אליו גילינו בתחתית שלו פתח. כשנכנסנו, ראינו משהו שלא ראינו כמותו. יותר נכון, לא ראינו. אמנם היינו עם פנסים, אבל לא משנה לאן הארנו, לא ראינו קירות. פשוט אולם ענק. התחלנו ללכת כשהכול סביבנו מלא בבולדרים ועצמות, עד שראינו איזה אור בקצה המנהרה וטיפסנו אליו. מכיוון שכבר התחיל להחשיך והכול מסביב היה מצוקי, דיווחנו בקשר שאנחנו נשארים לישון שם וחזרנו למערה, לישון בין העצמות. היו לנו מפות כאלה והתכרבלנו בהן, אבל לישון לא הצלחנו. בבוקר, כשכבר האיר, חזרנו דרך הפתח שממנו נכנסנו.

"המערה הזאת נחקרת כבר עשרות שנים, ועד תחילת שנות האלפיים החזקנו בשיא של מערת המלח הארוכה בעולם. ב-2006 האיראנים מצאו את המערה שלהם, N3 הם קוראים לה, וממש עד השנה שעברה הם החזיקו בתואר. בשנה שעברה, 2019, ניצחנו אותם. מיפינו מחדש את מערת מלח"ם, הגענו לאורך של 10.2 קילומטר ואנחנו עדיין ממשיכים למפות. אין ספק שזו המערה הארוכה בעולם. לצורך השוואה, N3 האיראנית הייתה רק באורך 6.5 קילומטר".

אתה מרגיש שיש פה גם ניצחון לאומי פרט להישג האישי?

"ברור שיש גאוות יחידה", הוא פוסק, "אבל זה רק בהקשר הלאומי". כשאני מבקש ממנו לחדד הוא מסביר: "ניצחנו את איראן, לא את האיראנים". מדינה, לא אנשים. "הקשר האישי שלנו עם החוקרים הוא מאוד חביב, אפילו הצטלמנו איתם בכנס בינלאומי לא מזמן. גם עם החוקרים הצ'כים שעזרו להם אנחנו בקשרים מעולים. אגב, גם אצלנו חפרו חוקרים צ'כים, כנראה לצ'כים יש איזו משיכה למערות מלח".

ברוח גוש אמונים

את פרומקין (67) אני פוגש במגרש הביתי שלו, משרדי מלח"ם שבמכון למדעי כדור הארץ הנמצא בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית. איך מתנחל מעפרה, אב לחמישה ילדים וסב לשמונה נכדים, מגיע לפנטהאוז של מגדל השן האקדמי? לפרומקין פתרונים.

"התחלתי בגיל מאוד צעיר, נטו מסקרנות. רציתי לגלות דברים חדשים. פעם היו מטפסים על הרים, מגלים אותם, אבל היום בכל הר כבר היה מישהו לפניך. סיימנו עם הלמעלה, נשאר רק הלמטה. יצא לי אישית להיות הראשון שדרך בקילומטרים רבים של מערות. לפעמים זו מערה שנחתמה ואומנם היו שם לפניך, אבל זה היה לפני אלפי שנים ועכשיו אתה הראשון לפתוח אותה. זה לא פחות מסעיר".

"פרט לכך", הוא נסחף בתיאור, "זה גם פשוט יפה. המחשה טבעית ל’מה רבו מעשיך ה'’. אתה נכנס למערה ורואה אולם מלא נטיפים או פיר אנכי של עשרות מטרים עם דופנות מלח שקופות למחצה שהשמש משתקפת בהן, זה מדהים. פשוט ארמון טבעי. זה גם ספורט, במקום סתם לרוץ, אני חוקר מערות", הוא ממליץ לקוראים, "זה ספורט שאין כמותו לכושר גופני בזה שהוא מפעיל את כל שרירי הגוף. אתה זוחל, מטפס, גולש ונדחק למקומות צרים".

ובכל זאת, תחביבים יש לכולם, באיזה שלב זה הפך למקצוע?

"כשהייתי בתיכון הכרתי בחור בשם גדעון מן, שהתחביב שלו היה לגלות ולמפות מערות. כל יום שישי היינו הולכים למערת חריטון, מכיוון שהאגדה אצל הערבים אמרה שהיא מגיעה מנחל תקוע עד לחברון, ומישהו היה צריך לבדוק את זה. זה היה ממש קצת אחרי מלחמת ששת הימים. אז לקחנו מורה דרך בדואי שיראה לנו את המערה, והיו הסתעפויות שהוא היה עוצר בהן כי הוא פחד להמשיך. לא רצינו לעזוב אותו ולהמשיך לבד, כי פחדנו שלא נדע איך לצאת. אז בעצם עלה הרעיון למפות את המערה, והמפה שיש היום היא אותה אחת שהתחילה אז, עם גדעון. אגב, בסוף הוכחנו שהאגדה לא נכונה. המערה אומנם ארוכה - השנייה בגודלה בישראל, אורכה כחמישה קילומטרים, חצי מגודלה של מערת מלח"ם - אבל זה רק בגלל שהיא מפותלת. היא מגיעה לפאתי תקוע, בטח לא לחברון".

פרומקין ממשיך ומתאר את הדרך שלו אל חקר המערות. "אחרי הצבא הגעתי לעפרה, בשנת 75’, וכבר באותו ערב התחלתי להדריך שם בבית ספר שדה עפרה שהקימו יהודה עציון וחנן פורת. את הטרמפ שלי לעפרה תפסתי עם ההובלה של יהודה עציון. במהלך הסיורים באזור מצאנו לא מעט בורות קארסטיים, וזה מה שמשך אותי לתחום. הייתי אחרי תואר ראשון בהנדסה גיאודטית מהטכניון, ובאוניברסיטה העברית היה את פרופסור רן גרסון שחקר את התופעה שנקראת קארסט - המסה של סלעים ויצירה של חללים וניקוז תת קרקעי, וזה מאוד התאים לי. בהדרכתו עשיתי את התואר השני על הבורות הקארסטיים שכאמור, רק בעפרה יש כ-45 מהם".

ובעצם אז גם הקמת את המלח"ם. אתה מרגיש שיש לזה קשר לרוח התקופה של גוש אמונים?

"כדי לעשות דברים כאלה צריך לאהוב את הארץ, בחוץ לארץ אני בספק אם היינו עושים את זה באותה התלהבות. אבל ספציפית, כמו שסיפרתי, זה בגלל המיקום של עפרה. עפרה יושבת ממש על דרך האבות, וכשהסתובבנו שם גילינו שאין קו פרשת המים בעפרה. כלומר, המים לא זורמים לשום מקום, אלא פשוט מתנקזים לתוך האדמה. אתה הולך בשבת ביישוב, ויכול ממש לשמוע את זה. עפרה היא אגן פנימי סגור משל עצמו, וזה פשוט הזמין חקר מערות. ככה שזה לא דין בגוש אמונים, זה דין בעפרה. אבל זה שעפרה שם, זה כבר דין בגוש אמונים".

הצעדים הראשונים של המלח”ם התחילו אצל בני הנוער, הראשונים לכל עניין. "בהתחלה החלטתי לפתוח חוג נוער שוחר מערות", מספר פרומקין, "פרסמנו מודעה וזה היה בלון ניסוי. הפייסבוק של אז היה לפרסם בכתב העת 'טבע והארץ' של החברה להגנת הטבע, והנוסח היה פחות או יותר שאנחנו פותחים חוג לנוער שמתעניין בעולם התת קרקעי, והמעוניינים מוזמנים לבוא בחופשת חנוכה. חשבנו שרק מעטים יראו את המודעה, ועוד פחות יהיו מעוניינים, כך שציפינו לעשרים, אולי שלושים. הגיעו שבעים, לא פחות.

"בחנוכה הראשון התפרסנו במצוקים מעל יריחו והתחלנו לסרוק מערות. לדוגמה, מצאנו מערה מאוד גדולה שקראנו לה מערת המרגלים, על שם שני המרגלים ששלח יהושע ליריחו ורחב אמרה להם להתחבא בהר. אני לא בטוח שזו המערה, אבל לך תדע. זה השם שלה עד היום. בערב, כשהתכנסנו, ראינו שחמישה מטרים מעל המדרגה שעמדנו עליה יש חור במצוק. מהר עשינו פירמידה אנושית, ואני טיפסתי ונכנסתי לחור. בפנים מצאתי שלדים של בני אדם, ולידם ראיתי משהו ארוך קבור בלשלשת של היונים והעטלפים. אחרי שניקיתי אותו קצת ראיתי נרתיק כבד וארוך, בערך מטר. בפנים היו רובים במצב מעולה, כאילו אתמול מישהו הטמין אותם. הלשלשת העידה שלא זה המצב, אבל האקלים של המדבר שמר עליהם. לידם היה תרמיל מרובע וכבד עם כמות גדולה של תחמושת, ולכן, באופן טבעי, קראנו לה מערת הרובים. את הרובים עצמם הבאנו למושל. במבט לאחור הייתי צריך לשמור אותם, למוזיאון של המלח"ם. הם בטח סתם תלויים אצלו בסלון", צוחק פרומקין.

ואיך קופצים מכמה מתנדבים למתחם משרדים באוניברסיטה העברית?

"התחלנו באמת בחברה להגנת הטבע, אפילו היה לנו תקן לשנת שירות, אבל באיזשהו שלב הם התחילו לדאוג מכך שתחת כנפיהם אנשים מסתובבים במערות. הם חשבו שזה מסוכן", הוא צוחק. "אני תמיד אומר שהחלק המסוכן בחקר מערה זה הנסיעה בכביש בדרך אליה. במיוחד עכשיו, עם כל הקורונה". החברה להגנת הטבע אכן יצאה מהעסק, אבל בדיוק אז קיבל פרומקין משרה של פרופסור באוניברסיטה העברית. "הבאתי את כל המלח"ם איתי לאוניברסיטה. בדיעבד זה מאוד התאים, כי האוניברסיטה מטבע הדברים מתמקדת במחקר, ולעומת זאת החברה להגנת הטבע מתעסקת יותר בהדרכת טיולים. אנחנו מראש היינו מחקר".

הלולב של בר כוכבא

בשביל פרומקין, חקר מערות אינו רק תחרויות אורך עם איראן. הפן הארכיאולוגי, זה שמתאים לאוניברסיטה, תופס אצלו את רוב העניין. הוא מדגים כיצד זה בא לידי ביטוי בעבודה שלו.

"בביקור הבא שלי במערת הרובים מצאתי מסרק עץ ישן, והבאתי אותו לחנן אשל שהיה אז סטודנט לארכיאולוגיה. הוא חקר קצת וזיהה שהמסרק זהה לממצאים דומים מתקופת בר כוכבא שנמצאו במערת חבר, אז הבנו שמדובר במערת מפלט. זה הביא אותנו לעשות משלחות של חפירה, והתגלו שם די הרבה תעודות, בעיקר של פפירוס, שאישרו את התיאוריה.

"אבל מה שיותר מפתיע זה שמצאנו תעודות בעברית ממרד אחר. מסתבר שיהודים הסתתרו שם 500 שנה לפני בר כוכבא, בתקופה הפרסית. זה מרד שאנחנו לא יודעים עליו כמעט שום דבר. המערה הזאת נקראת היום מערת אביאור, מכיוון שבאחד הפפירוסים מצאנו מעין רשימת שמות וסכומי כסף, ובניגוד לשמות כמו יונתן, יוחנן ושלמיי שכבר היו מוכרים לנו מהתנ"ך או ממקומות אחרים, הופיע שם גם אביאור, שמבחינתנו זה היה שם חדש לגמרי".

מה המשמעות של הממצאים האלה למחקר?

"אתה צריך להבין", וכאן הוא מרצין, "שההיסטוריה היהודית כפי שאנו מכירים אותה נכתבה על ידי יוספוס פלביוס, יוסף בן מתתיהו בשמו העברי, והוא מסיים את התיאור שלו במרד החורבן. זה מה שיש לנו. מרד בר כוכבא קרה יותר משישים שנה אחרי זה, וכמעט שאין לנו תיעוד שלו. לכן, בהקשר הזה, הארכיאולוגיה חשובה יותר מהיסטוריה. לדוגמה, אפילו את השם האמיתי של בר כוכבא לא ידעו לאורך הדורות. רק בתעודות שהתגלו לפני דור או שניים גילינו שקראו לו שמעון בן כוזיבא. לא ידענו את זה".

"עוד דוגמה היא מערת התאומים, שגם בה הייתי לראשונה עם גדעון בתור נער. בשנים האחרונות נכנס לשם בועז לנגפורד, איש מלח"ם שהוא בעל ניסיון רב בתחום, והוא ישר בעין החדה שלו ראה שם כתמים ירוקים. עם קצת בילוש נוסף התברר כי מדובר במטמוני מטבעות מימי בר כוכבא, שרובם כסף אבל יש גם זהב. מתוכם כעשרים מטבעות שבר כוכבא הטביע ונקראים סלעים, וזו פעם ראשונה שהתגלה ריכוז כזה. מלבדם מצאנו רק עוד שניים בודדים. למה זה חשוב? כי על הסלעים האלה מופיעים בית המקדש וארבעת המינים, כשארבעת המינים הם לפי שיטת רבי עקיבא שהיה יד ימינו של בר כוכבא: לולב אחד, הדס אחת וערבה אחת".

"אבל זה לא רק עניין של היסטוריה, אלא גם של פרה-היסטוריה". הוא חושב קצת ומנסה לחדד כיצד הוא כדתי מאמין, מסתדר עם תגליות ומחקרים שמאששים את קדמוניות העולם. "אנחנו כיהודים מאמינים במורכבות, אבל באמת שהשאלה של גיל העולם היא לא מאוד מורכבת. יש כמה תשובות. הפשוטה שבהן היא שהאדם נברא ביום השישי ושלפניו היו חמישה ימים אחרים, ימים שמבחינתנו יכלו להימשך עידנים. זה משאיר לנו מרווח כחוקרים, מכיוון שלפחות בשלושת הימים הראשונים לא הייתה שמש, אז אי אפשר לדבר על יום במובן שאנחנו מבינים אותו, הקלנדרי. אנחנו מקבלים את הקביעות של המדע ומבינים שאין בהן סתירה ליהדות, להפך. קיים עלינו ציווי כבני אדם לחקור את נפלאות הבריאה. התורה לא באה ללמד אותך היסטוריה או גיאולוגיה, אלא למטרות אחרות".

אבנים עם לב אדם

"לרוב, אנשים מתייחסים למערות כמשהו מסוכן, אבל זו רק התפאורה. אתה נכנס והכול חשוך, ויש אבק, בוץ, קרציות ועטלפים, אבל זה לא באמת מפחיד. טוב, אולי העטלף מפחיד בהקשר של הקורונה", הוא משחיל בדיחה, "אבל האמת היא שמערה היא בעצם קופסה, מעין קפסולת זמן. במקצוע שלי אני ספלאולוג, ספליאו ביוונית זו מערה, ואנחנו מנסים להבין את העולם דרך תת הקרקע שלו. אנחנו יוצאים לשטח, מגלים דברים שמעניינים אותנו, מצלמים אותם, דוגמים אותם ומביאים למעבדה.

"לפני שלושים שנה הייתה איזו מערה שקבלן הרס בירושלים, והוצאנו משם זקיף אחד כדי לחקור אותו. שלושים שנה עברו ואנחנו עדיין חוקרים אותו. ממש בימים אלו עוד מאמר עליו מתפרסם. הזקיף הוא כמו ספר היסטוריה אקלימית. הוא מספר לנו לגבי כל תקופה ותקופה איך נראו האקלים, הצומח, המים והאבק שהיו סביבו, וזה רק חלק מהדברים שאפשר ללמוד ממערות".

יש גם תופעה של סגירת מערות על ידי הרשויות, כמו לאחרונה מערה שהתגלתה בחיפה. למה זה קורה?

"המערה שאתה מדבר עליה התגלתה תוך כדי עבודות בנייה, כשסללו שם כביש חתכו את ההר ואז חתכו גם את המערה. לכן, כדי לשמור על הבריאות של המערה, צריך שתהיה שם דלת. מכיוון שזו ספציפית מערה אנכית, שמו מכסה שמזכיר מכסה ביוב. זה פשוט מאוד, בלי הדלת נטיפים לא היו ממשיכים להיווצר, בעלי חיים היו נכנסים ועוד בעיות. כדי שהמערה תישאר במצב בתולי חשוב לסגור אותה".

ובכל זאת, אני מבין את הצורך לשמור על אוצרות טבע, אבל לטובת מי אנחנו שומרים אותם?

"זה לא שאסור להיכנס, זה עניין של ויסות ומדיניות. אם ייכנסו הרבה אנשים זה יהרוס את המערה. לכן במערות שהן מספיק גדולות, כמו מערת שורק לדוגמה, החברה להגנת הטבע מאפשרת לאנשים להיכנס, ולעומת זאת במערות קטנות ורגישות אנחנו ממליצים שלא. כל מערה והאופי שלה. לגבי למה אנחנו שומרים, זו באמת שאלה מעניינת. יש שמירה שהיא לטובת הדורות הבאים, מתוך הנחה שהם יוכלו למצוא למערות שימושים שאנחנו כרגע לא יכולים לחשוב עליהם. לדוגמה מחקר. במערה שהזכרת בחיפה מתבצע מחקר, אבל אין ספק שבעוד דור או שניים יהיו להם אמצעים הרבה יותר משוכללים.

"פרט לכך, אני חושב שיש עניין בשמירה לשם שמירה נטו. בדומה ל’מה נאה אילן זה’ אפילו אם אתה לא רואה אותו, אפילו אם זה סגור מתחת לאדמה. בזמן האחרון בונים קו מים חדש לירושלים, ובחפירות כבר התגלו שתי מערות נטיפים. המערות הללו בבטן ההר ובני אדם לא יוכלו להגיע לשם כשהמנהרה תיהפך לצינור מים, ועדיין התעקשנו שצריך לאטום אותן ולהגן עליהן לטובת הדורות הבאים, וגם אם לא בשבילם - לטובת ערך שימור הטבע".

"אגב", הוא רוכן וממתיק לי סוד, "גם בירושלים עצמה גילינו נחל תת קרקעי, באזור שנקרא עכשיו מערת האומה. גילו אותו בחפירות להכנת תחנת הרכבת החדשה. זהו נחל קטן ויחסית מאתגר. היו מקומות שזחלנו ומקומות שנאלצנו לשחות ואפילו מפל קטן. אטמו אותו, הפעם בניגוד להצעתנו, אבל אולי בעתיד יפתחו אותו והוא יהיה נגיש".

חקר ושימור מערות הוא משהו גלובלי או שכל מדינה והמערות שלה?

"יש כנסים בינלאומיים שמוקדשים לספלאולוגיה, שם החוקרים נפגשים, ויש גם שיתופי פעולה בדמות כתיבת מאמרים ביחד. יש גם אתר אינטרנט שמרכז מידע ונתונים על כל המערות לטובת הציבור הרחב, אבל התחרות והעבודה העיקרית מתרחשת בכתבי העת האקדמיים, כמו למשל 'נקרות צורים', כתב העת של המלח"ם.

"בכנס כזה גם פגשתי את האיראנים, אבל לא רק אותם. יצא לי לפגוש חוקרים ואפילו לחפור בעצמי במדינות כמו ירדן, איחוד האמירויות, עיראק ובולגריה". אני מבקש אנקדוטה מאחת המדינות שציין, ופרומקין חושב מעט ומתחיל לספר בחיוך: "הייתי פעם בכנס באיחוד האמירויות, ובסוף הכנס היה סיור חצי מאולתר. רצינו לרדת לאיזו מערה ולא היה לנו ציוד, אז המארגנת שלחה את העוזרים שלה לחנות חומרי בניין, והם חזרו עם סולם אלומיניום מתקפל. ככה סחבנו אותו על הגב עד לפתח המערה, הוצאנו מהניילונים, חיפשנו מתנדב שיירד ראשון וירדנו למטה.

"במערה גילינו נטיפים מיוחדים בצבע צהוב-חום, והחוקרים, שהיו מכל מיני מדינות, היו מאוד מופתעים. אנחנו, הישראלים, סיפרנו להם שאנחנו מכירים את התופעה ממדבר יהודה, אלה נטיפים משתן של עטלפים. העטלפים תלויים הפוך ולאט לאט זה מצטבר. הם לא האמינו לנו ולקחו נטיף אחד למעבדה בצרפת, והמעבדה כמובן הוכיחה שצדקנו והחומר שממנו עשוי הנטיף הוא שתנן - חומצת שתן מגובשת. כתבנו על זה מאמר בשיתוף פעולה איתם, וכך יצא לאור המאמר הראשון באיחוד האמירויות שעוסק בנטיפי שתן של עטלפים".

בשירו המפורסם של יוסי גמזו, 'הכותל', חוזרת השורה האחרונה בפזמון: "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם". כסיכום לדברים שנאמרו כאן, עניין אותי לשאול את עמוס שאלה אחת אחרונה: איפה הוא כאדם, ולא כגיאולוג וספלאולוג, פוגש את האבנים שהוא חוקר, את הלב שלהן.

"מכיוון שהזקיפים שקופים למחצה ואפשר לעצב אותם בקלות, אם אתה חותך אותם אפשר לעשות מהם דברים מאוד יפים. זו אבן חצי יקרה שנקראת בערבית אלבסטר, והארכיאולוגים קוראים לה בהט. זה שם שכבר מצלצל מוכר, ומי שהקשיב בבית הכנסת לקריאת מגילה יודע שרצפת ארמון אחשוורוש נעשתה מבהט ושש. מבחינתי זה מכניס את המוחשיות של מה שאנחנו קוראים בתנ"ך לממצאים שלי בשטח, מחבר בין המסורת למחקר, בין האדם לאבן".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו