המאבק בנגיף הקורונה אִפשר למערכת החינוך להתנסות באופן בלתי מתוכנן במעבר ללמידה מרחוק. ב
משך שבוע נדרשו בתי הספר והמורים לעבור בלי כל הכנה מוקדמת להוראה מהבית, וכעת אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מהן המסקנות מההתנסות האותנטית הזאת.
המסקנה הראשונה היא שהמורים במערכת החינוך הישראלית מאוד מחויבים, מסורים ומשקיעים בעבודתם. הם ניסו בכל דרך אפשרית לקיים את הלמידה מרחוק בערוצים הדיגיטליים שהם מכירים דוגמת הווטסאפ והמייל, ועשו מאמצים גדולים כדי להשתמש גם בכלים דיגיטליים שלא הכירו עד כה. מורים רבים אף סיפרו כי את הידע הטכנולוגי שהיו צריכים מצאו אצל ילדיהם ותלמידיהם. הידע על הוראה ולמידה מרחוק שרכשה מערכת החינוך בתוך שבוע, כאשר נזרקה למים והייתה חייבת להתחיל לשחות, גדול עשרות מונים מהידע שנצבר כל זמן שהלמידה מרחוק הייתה נושא תיאורטי בלבד.
המסקנה השנייה היא שהשיקולים המערכתיים של מדינת ישראל בנוגע ללמידה מרחוק כמעט לא עסקו בתלמידים עצמם. הוויכוח בשאלה האם יש להוציא את המורים לחופשה או לקיים למידה מהבית התמקד בשיח של זכויות המורים אל מול האפשרות של ההורים לצאת לעבודה, בעוד שהסתדרות המורים ומשרד האוצר מילאו את תפקידם נאמנה ודאגו לתנאי התעסוקה והשכר של המורים ולתפקודו של המשק הישראלי. לעומת זאת, כמעט לא נשמע כלל קולו של משרד החינוך שאמור היה להביא לשולחן הדיונים את שאלת ההתקדמות הלימודית של ילדי ישראל, ובעיניי מדובר במסקנה מדאיגה מאוד.
המסקנה השלישית מהניסוי רחב ההיקף היא שאנחנו עדיין לא יודעים מה אנחנו מצפים מתהליכי הלמידה מרחוק. האם הכוונה שהתלמידים יתקדמו בלימודיהם בדיוק כמו בבית הספר, או רק להעניק להם תעסוקה לשמירת השפיות והסדר הטוב? האם המטרה העיקרית היא רכישת ידע ופיתוח מיומנויות, או שחשוב לנו בעיקר הקשר בין התלמידים למורים ובין התלמידים עצמם? האם למידה מרחוק פירושה שהילדים מנהלים בעצמם את הלמידה שלהם באמצעות הכוונה וליווי צמוד של המורים, או שמא ההורים הם שנדרשים לפקח על הלמידה של ילדיהם?
נראה כי למרות שבמישור הטכני והפרקטי המורים רכשו מיומנות רבה, המדיניות הכוללת של מערכת החינוך הישראלית לגבי הוראה ולמידה מרחוק רחוקה מאוד מלהיות מגובשת.
הכותב הוא ראש המכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום בנתיבות