ליל הסדר מתקרב, ובשונה מכל שנה כולם מכונסים בבתים, אין טרפת קניות ואין המון אדם שגודשים את מרכזי הקניות במטרה לחפש מתנות לחג. גם בתי הספר והגנים מושבתים, ואיש איש מתכנס לד' אמותיו בעל כורחו.
המציאות הזאת מעלה המון הרהורים ותהיות. נקודה אחת נובעת מההשלכה הפשוטה של מגיפת הקורונה, והיא התכנסות פנימה. ההכרח מחזיר את כולנו לבתים ומשיב את המושכות של חינוך הילדים לידי ההורים. זו הזדמנות להחזיר לעצמנו את הביטחון כהורים, את ההבנה שהמסגרת המשפחתית היא המסגרת הראשונית האחראית על חינוך הילדים וטיפוחם וששם הם מתפתחים בצורה מיטבית.
לפעמים נדמה כי מרוב דיבור על משפחה כמרחב מאיים שמתרחשות בו עוולות נוראיות, נשחקה המודעות לחשיבות של התא המשפחתי לצמיחה הפיזית והנפשית של מי שגדל בו. הסמכות ההורית נשחקה עד דק, וכולנו מפחדים מהצל של עצמנו כאילו כל הערה לא במקום תרסק את חוסנו הנפשי של ילדנו.
תפיסות עולם פרוגרסיביות לימדו אותנו שחופש הפרט הוא הערך העליון ולמענו יש להקריב מסגרות היררכיות שעלולות לצמצמו, כמו מסגרות של קהילה ומשפחה. הפרטי הוא הציבורי בלי תחימת גבולות. והנה באה הקורונה משום מקום והשיבה את הגבולות, גבולות של עמים ומדינות, גבולות של קהילה וגבולות של משפחה. בימים האחרונים הצטמצמנו למעגל המשפחתי הגרעיני, ולהפתעתנו גילינו זה את זה ומצאנו שיש לנו לא מעט דברים טובים לעשות יחד. נכון שנדרשה תקופת הסתגלות ראשונית, אך לאחריה הדברים התחילו לתפוס צורה חיובית יותר.
בימים של שגרה, שעות העבודה המרובות לצד אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית קיצונית הרחיקו אותנו מהבסיס, מהקישור ומהמחויבות למעגל הכי ראשוני, המעגל שאיתו נחגוג השנה את ליל הסדר, חג של משפחה שבו האב (ולא מישהו זר) מספר את סיפור ההגדה לבן. האב שיודע ומכיר את בנו יצליח לספר "לפי דעתו של בן", רמתו וכישוריו. הוא, שמכירו לעומק, שדואג לו באופן מוחלט, הוא יעביר לו את הלפיד, והוא יעשה את זה בצורה המדויקת ביותר באופן שאף מורה, מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל להחליפו. מסירות, אהבה ועדינות ימצאו מקום במרחב הזה, ואולי גם כשנחזור לשגרה בריאה נזכור את הטעם הזה ונקדיש משאבים וזמן לחיבור הפנים-ביתי.
הכותבת היא ראש המדרשה באוניברסיטת בר אילן