1. אילו היה נערך כעת סיבוב בחירות נוסף, אין ספק שנתניהו והליכוד היו מביסים בהפרש משמעותי את בני גנץ וחבריו מהקוקפיט של כחול לבן. הגוש הלאומי-דתי היה זוכה ברוב ברור ומקים בקלות קואליציה וממשלה.
הזעם המצטבר כלפי אנשי כחול לבן, על הברית המבישה שכרתו עם עודה וטיבי ועל התנהלותם הפלגנית וחסרת האחריות בעת מגיפת הקורונה, לא היה מותיר להם שום סיכוי.
לא צריך להיות איש ימין או תומך נלהב של נתניהו כדי להתקומם נוכח הבחירה של בני גנץ, יאיר לפיד, בוגי יעלון וחבריהם לעסוק בפוליטיקה קטנונית, בניגוח ובהורדת ידיים, בשעת מגיפה קשה וחסרת תקדים בהשלכותיה, שבה הציבור כולו משווע לאחדות ולשיתוף פעולה. ההתנהלות המופקרת הזאת מצטרפת להפרת האמון הבוטה והמבישה של גנץ וחבריו, שהבטיחו שוב ושוב להימנע משיתוף פעולה עם אנשי הרשימה המשותפת האנטי-ציונית והאנטי-ישראלית, וכעת הם הולכים איתם יד ביד, בגלוי ובלי כל בושה. כלימה תדבק בכל השותפים למהלכים הפוליטיים המבישים והמבאישים הללו. הח"כים יועז הנדל, צביקה האוזר וחילי טרופר לא יוכלו להתחמק מאחריות. גם הם חלק מהקנוניה שנרקמה עם מהללי המחבלים ועוזריהם איימן עודה, אחמד טיבי והיבא יזבק כדי להדיח מתפקידו את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין – אדם שבקורות חייו מגולם אחד הסיפורים הציוניים הגדולים של הדור הזה.
תמכנו בבני גנץ לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן, הכריז איימן עודה תוך שהוא מתרברב בהתמצאותו במקורות היהדות, ובכך גם הצביע על הגורם המאחד את הקואליציה שהדיחה את יולי אדלשטיין. קואליציה בלתי אפשרית המשתרעת מאנשי הימין אביגדור ליברמן ובוגי יעלון ועד לאחמד טיבי והיבא יזבק האנטי-ציוניים. קואליציה של שנאה, שהגורם שמחבר בין חלקיה הוא הנגד, הנגטיב, ושבין מרכיביה אין שום מכנה משותף אמיתי. אילו היה כזה, הם כבר מזמן היו מרכיבים ממשלת 61. אבל הם מאוחדים רק בלהזיק ולהציק, לא סביב משהו קונסטרוקטיבי.
2. למרות שטיפת המוח התקשורתית והלהג על שלטון החוק וקץ הדמוקרטיה, הציבור לא מטומטם. הוא רואה מי עסוק במלחמה קשה ונואשת ומנסה במאמץ עילאי לשמור על בריאות הציבור, להציל אלפים רבים מסכנת מוות, ובמקביל למנוע איכשהו את המפולת הכלכלית שהמשבר העולמי הקשה הזה מביא עמו. והוא רואה מי, בעצם הימים האלה ממש, במקום להצטרף לממשלת חירום או לממשלת אחדות, לעשות את חובתו ולתרום ככל יכולתו, מעדיף לעסוק בשיפור עמדות פוליטיות, בכיפופי ידיים ובעריפת ראשים. אנשי כחול לבן ותומכיהם מניפים דגל שחור בהפגנותיהם חסרות השחר על קץ הדמוקרטיה, בעוד דגל שחור אמיתי, גדול ובוהק מתנוסס סביב מהלכיהם הפסולים וכוונותיהם האפלות.
הציבור ראה באיזה חוסר אחריות נהגו גנץ ולפיד וחבריהם בימים הראשונים של המשבר, כאשר נראה היה שעוד אפשר להתכחש לגודל האיום. בזמן שנתניהו וחבריו לממשלה ביחד עם הגורמים המקצועיים פועלים להטיל בעוד מועד צעדי חירום דרסטיים מונעי אסון, לפיד וחבריו האשימו אותם בחיסול הדמוקרטיה ובהטלת אימה מיותרת למען צרכים פוליטיים. בהשפעת התבטאויות קלות דעת של אנשי גוש השנאה, אנשים ונשים הפרו את כללי הזהירות של משרד הבריאות, נדבקו בקורונה והדביקו את סביבתם.
3. הרוב המכריע של אזרחי ישראל, אלה שהשנאה לא מעוורת את עיניהם מלראות את המגיפה המאיימת, יודעים היטב שנתניהו הוא האדם הנכון לאחוז בהגה לעת כזאת. גם בני גנץ ויאיר לפיד יודעים את זה. הם יודעים שהם לא בליגה של נתניהו. לא מתקרבים אליו לא בכישורי הניהול וההנהגה, לא בניסיון העצום בפוליטיקה ובראשות הממשלה, לא בהבנה הקריטית של הנושאים הכלכליים ולא ביוקרה ובקשרים הבינלאומיים שהם כה נחוצים בעת ניהול משבר כזה.
הטירון הפוליטי בני גנץ משול לנהג צעיר שזה עתה עבר טסט וקיבל את רישיון הנהיגה שלו. אם במקום לצבור ניסיון של כמה חודשי נהיגה במכונית משפחתית, כשלצידו מבוגר אחראי ומנוסה, הוא ינסה מיד לאחוז לבדו בהגה של משאית סמיטריילר עמוסה לעייפה, אין ספק שזה ייגמר בתאונה. כרזות הרחוב הכוזבות שקוראות לגנץ לממש את המנדט שקיבל כביכול הן נתינת מכשול בפני עיוור.
והם לא באמת רוצים לאחוז בהגה. את מה שמבין הרוב המכריע של הציבור, גם גנץ ולפיד וחבריהם מבינים. הם לא ייקחו על עצמם את האחריות הזאת. הם חוששים מכישלון מהדהד. הם רוצים שנתניהו ימשיך לקחת אחריות ולנהל את המערכה הרב-תחומית מול איום הקורונה. אבל תוך כדי שהוא עסוק בקרב על חיינו, הם גם רוצים לשים על ידיו אזיקים. לחוקק חקיקה פרסונלית שתגזול מהעם את הזכות הדמוקרטית הבסיסית לבחור לעצמו את השלטון שבו הוא מעוניין. הם יודעים שהסיכוי היחיד שלהם לא לנחול מפלה בבחירות הבאות הוא להרחיק מהזירה בחקיקה פרסונלית פסולה את המנהיג של המחנה היריב.
אבל זה לא הולך ביחד. מי שעוסק בעת הזאת בהצרת צעדיו של מצביא המערכה הלאומית, אם ירצה או לא ירצה הוא גורם נזק למאבק הקריטי כל כך לשלומה של המדינה ושל אזרחיה. כמו בעת מלחמה מול אויב חיצוני, זה הזמן להניח בצד את הפוליטיקה הקטנה ולהצטרף למערכה הגדולה. גם מי שמשוכנע בכל ליבו שנתניהו הוא סמל הרוע והשחיתות חייב להבין שגורל העם והמדינה חשובים יותר. אל הטהרנות ואל המריבות הפוליטיות אפשר יהיה לשוב אחר כך. ברגעים היסטוריים מיוחדים ויוצאי דופן, יש דברים חשובים יותר מתאוות נקם או תאוות שלטון, או אפילו ממאבק על ניקיון הכפיים של ראש הממשלה.
4. יולי אדלשטיין הציל מעט מכבודה של הכנסת, כאשר בחר להתפטר מתפקידו ולא לציית לפסק בג"ץ שהורה לו לכנס את המליאה ביום רביעי כדי לדון בבחירת יו"ר חדש.
יש שיאמרו כי היה עליו ללכת רחוק עוד יותר, לסרב לכנס את המליאה ובמקביל להמשיך להחזיק בתפקידו עד להקמת ממשלה, כדי לסכל את מהלכי החקיקה הפרסונלית חסרי האחריות שמתכננים גנץ ולפיד וחבריהם. מן העבר השני כבר מאשימים אותו במרד ובביזיון בית המשפט.
למעשה, אדלשטיין בחר במרד שפוף. הוא לא ציית לשופטי בג"ץ, אבל את נס המרד נגדם הוא הניף לכל היותר עד חצי התורן. הוא הקדים להדיח את עצמו מתפקידו לפני שנקט בצעד המתריס נגד ההחלטה המקוממת של בג"ץ. בכל זאת יש ערך סמלי לכך שביומיים הקרובים הוא יימנע מלכנס את המליאה, תוך שהוא מפר ביודעין את פסק דינם של השופטים ומצהיר בכך באופן סמלי על עצמאותה של הרשות המחוקקת. אדרבה, נראה את שופטי בג"ץ עושים כמעשה עמיתיהם בברית המועצות הקומוניסטית ומכניסים אותו לכלא.
אם יתקיימו כעת בחירות, זה לא יהיה מפתיע אם ליברמן ישלם מחיר על שנתן את ידו לפגיעה כזאת באיש שהביא כבוד לעלייה הרוסית כשכיהן שנים רבות בתפקיד הממלכתי מספר 2 במדינה.
מי שממשיך לא להפתיע לטובה הוא נשיא המדינה רובי ריבלין. האיש שלאורך שנותיו בכנסת ובתפקידו כיו"ר הכנסת היה מהעומדים בחזית נגד גזל סמכויות הכנסת בידי בית המשפט העליון, חצה את הקווים ובהתבטאויותיו הוא רק מזיק כעת למאבק נגד האימפריאליזם המשפטי. אומרים שיולי אדלשטיין מקווה להיות יורשו של ריבלין במשכן הנשיא. נותר רק לקוות שאם הדבר יעלה בידו, אירועי השבוע הזה יחזקו אותו בעמידתו מול הדורסנות המשפטית.