בני ברק
בני ברק צילום: Avshalom Sassoni/Flash90

מתאים היה להתחיל את המלל במשפט צבוע באדום בוהק, באותיות ענק, ולכתוב "אני מאשימה".

אבל לא, אני לא מאשימה. אני כואבת. כל כך כואבת את המצב. דמעות תקווה וביטחון משתתפות בצער דמעות העצב והחרדה.

רחוב רבי עקיבא התרוקן, כמעט. ולא בגלל השעה המאוחרת, הרי בבני ברק זה נחשב מוקדם במיוחד בימי בין הזמנים לאחר ר"ח ניסן.

עד השעות הקטנות של הלילה ומהשעות הגדלות של לפנות בוקר, היא שוקקת. עיר ללא הפסקה במלוא המשמעות, ללא הפסקת קול התורה והתפילה מבתי המדרש ומבתי הכנסת, ולהבדיל מהתגודדויות של סקרנים ו'נייסענים' שחיי החברה מפכים בהם. תמיד נראות כאן בתקופה זו משפחות הנושאות עגלות מהסופר ועוד שתיים של הילדים הצוהלים בתוכן. וכעת? דממה.

אז כן, גם אני כמוכם ראיתי את הסרטון המחריד והמטריד של מאות אנשים שבחרו ללוות את רבם בחסד של אמת. ואינני מעוניינת כלל להיכנס לפן הפוליטי שמסביב לכל זה, אלא דווקא להאיר כאן נקודת מבט נוספת, אבל לפני כן, כמה שורות של הכרות:

אני נמנית על משפחה גדולה בלי עין הרע, הקטנה מבין שלושה עשר הילדים שהורי התברכו. אחי ואחיותי ובעליהן ונשותיהם אינם מחזיקים מכשיר חכם. אבי שנמנה בין חשובי המשגיחים אף ללא מכשיר סלולרי כלל. בין מאות הנכדים והנינים בלי עין הרע, אולי בשתי ידיים ניתן לספור את אילו שמחזיקים מכשיר חכם, מסונן כמובן. בקיצור, משפחה חרדית רגילה...

האם מישהו בא והסביר להם לפני שבועיים את מצב החירום? את החרדה הקיומית? הקטסטרופה שחלילה העולם צועד לקראתה בידיים פרושות?

תתפלאו לשמוע, אבל לא. ואין להם טלוויזיה ואפילו לא רדיו, כי הוציאו אותו מה"טייפ" בגמ"ח לניתוק. מחשב? לבודדים יש ולמתקדמים מביניהם יש שם גם דוא"ל וזהו. וואטסאפ? פייסבוק? אינסטגרם? אתרי חדשות? ברור שלא. רבים אפילו לא מעלים הביתה עיתונים כלל. כן, לא "יתד" וגם לא "כח הפרסום" אולי רק לגזירה ליצירות לילדים...

אז בפורים חגגו עד כלות, ושיכורים מרוגשים התחבקו ללא הרף בריקודים סוערים ובדמעות של "רוצה להיות ר' עקיבא אייגר" בטפיחות שכם מעודדות שמגיבות לו "אתה תהיה, אתה תהיה" וקריאת מגילה צפופה עם הילדים, וכן, גם ב"שושן פורים" כמנהג החזו"א.

וכששלחו להם בירה "קורונה" במשלוח מנות, הם לא הבינו את העוקץ ולא את הבירה. כי שותים רק יין של "שטיינברג" וזהו. כן, אני יודעת שכבר בערב שבת שעברה הסתובב רמקול מרטיט שמזהיר את הציבור מפני סכנה, אך מה היה המסר המרכזי שלו? "השאירו גל שקט פתוח".

נו, באמת? מי שבכלל אין לו רדיו בבית, אין ספק כי אזהרות מסוג זה רק מרחיקות אותו עוד יותר מלתת אמון במערכת כזו או אחרת, רדיו? בשבת?! גם כך האזניים הבני ברקיות כבר אינן שומעות כמעט את הרמקולים שחולפים בסמוך ובתוך אוזניהם, וכשכן מגיעה כבר הכרזה שונה מעט ומסתיימת באופן זה, הדבר נשמע כמו פרסומת וניצול הזדמנות ציני של מצב טראגי. ומי שכלל לא יודע שמדובר באסון? 

אז חברים, ההסברה כאן התחילה מאוחר, בתקווה עצומה שלא מאוחר מידי. כי מבחינתי היא עדיין לא ממש התחילה. הודעות מחרידות בוואטסאפ, סרטונים מבהילים ותמונות ששוות אלף מילים, ארוזות בדמעות, ממש אינן מגיעות לכלל הציבור. כי מי שמעלה בסטטוס את "הטיזר" האדום-ירוק של משרד הבריאות כבר לא צריך אותו. הוא נזהר ממילא. וכל הציבור החרדי באמת נותר מאחור, הרחק עם ההסברה ועם הסכנה החמורה שבחסרונה.

יהודית שוטלנד היא מייסדת האיגוד להתחדשות עירונית