שנאת חרדים

נראה שלא הפנמנו את המסר. אף על פי שהביולוגיה האנושית מבצבצת לה מבין כל החריצים הלא מחמיאים שלנו, מתחננת שנבין את הטעות: השורשים הלבנים בקרקפת כי אין מספרה, הציפורניים הלא מעושות בקצות האצבעות, רירי העיניים, האף והפה שלנו שהפכו להיות השער לסכנת קייומנו.

אנחנו מסתובבים ימים שלמים בטרנינג שלא מצטלם וואוו לסטורי, לא עובדים, לא מתעמלים, לא מטיילים, לא מעלים צלחת מעוצבת ממסעדת 5 כוכבי מישלן, ואף על פי שהאנושות כולה על הברכיים חווה את אפסותה הביולוגית הקיומית, נראה שאנחנו עדיין מצליחים לשמר ולטפח שינאה.

כמה קל לשנוא את החרדי? בעידן בו סוגדים לאגו, לכוחי ועוצם ידי, לגוף האנושי, הדוס הוא באמת תחתית שרשרת המזון. תמיד יותר שחור. יותר מלוכלך. עיניים קטנות מתרוצצות בחורים, טפיל, עצלן, עני, ועכשיו גם מעביר מחלות. הם יביאו עלינו את המגיפה, הם עוד יהרגו את כולנו.

לא נעים להגיד, אבל זה לא עיתון מגרמניה הנאצית. זה הראש של רובנו. וככה הוא עובד מבפנים. אם אני לא דוסית בעצמי, אני מזדהה עם זה בקלות.

כי מה הרי מקדשת הדת היהודית? שיפלות קומה? וויתור עצמי? הכנעה? גבב מילים מאוד לא סקסי ב-2020. לנו כל הזמן אמרו: תכבוש, תשיג, תהיה.

חבל שקורונה באה והביאה איתה את כל חוסר האונים הזה כנגד כל מה שלמדנו להיות. עם המטושים שלה שנכנסים לנו בנחיריים, והמכונות שמחליפות לנו את הריאות. זה קורע אותנו מיישתונו האלילית הנפלאה, מהמתורבתים שאנחנו. כולנו הרי זאוסים יפהפיים בהירים שנתקע להם באג ויראלי קורוני ודפק לנו את כל האלמותיות. הדוסים השחורים האלה? הם טעות בנוף. הם לא אמורים להיות פה. והכי גרוע? הם אף פעם לא שיחקו את המשחק.

הדת היהודית מעולם לא זנחה את העיקר למען התפל. מעולם לא שמה את האני לפני הזולת. תמיד על חשבון הגוף. על חשבון האגו. היא תמיד הייתה אותנטית. לא חיקתה את תרבות המערב המפוארת, תמיד אמרה, לא תודה, אני לא מתערבבת, לא נאבדת בכל מה שיש לעולם הזה להציע. לא מתרברבת לא רהבתנית. צנועה, פשוטה, כמעט עד כדי בחילה.

הכי קל לשנוא את הדוס. הוא מאיר לנו בסופטים חזקים מדי את כל מה שזנחנו. והתקשורת כולה חוגגת על ביזויי החרדי למען הסר ספק - שלא יהיה רצון לחזור.