עד לא מזמן, בעולם שבו חיינו, דהרנו קדימה במהירות של אוטוסטרדה. מוקד החיים היה מחוץ לבית. במשרד בעבודה נדרשנו לתת שעות נוספות, לצערנו מסירות זו התבטאה בכך שחזרנו הביתה לאחר המקלחות של הילדים. המדד לעובד מסור היה ככל שנמצא יותר במשרד.
אפילו בעולם התורה ההגדרה לשקדן היתה ככל שנמצא יותר זמן ליד הסטנדר ופחות זמן בבית. זו היתה אווירה חברתית שהשפיעה על כל רבדי החיים מהחול של הקריירה ועד לקודש של בית המדרש. בנוסף, עלוני השבת פרסמו חדשים לבקרים שלל אפשרויות לצאת לנופשים כשרים למהדרין בכל קצוות תבל, מספארי כשר באפריקה ועד לקרוז בפיורדים בנורווגיה. העיקר היה לצאת וככל שהמרחיק יותר מן הבית הרי זה משובח.
ופתאום ביום בהיר אחד, נגיף קטן ומסתורי הכריח את האנושות כולה להישאר בבית. הנופשים המאורגנים הופסקו, הטיסות בוטלו, בתי המלון בארץ ובעולם נסגרו, המוזיאונים והיכלי התרבות ננעלו. מקומות העבודה הוציאו את העובדים לחל"ת. אפילו בתי הכנסת, בתי המדרש והישיבות נסגרו.
הממשלות ברחבי העולם, ארגוני הבריאות והצוותים הרפואיים מתחננים אלינו להישאר בבית. כיום הדבר הנאצל ביותר שניתן לעשות למען העולם הוא פשוט להישאר בבית. חל שינוי מהפכני במוקד החיים כיום: המוקד עבר מהחוץ אל הפנים, מההתפזרות אל ההתכנסות.
שבריריות החיים והתכנסות פנימה
חז"ל אומרים במסכת בבא קמא "ת"ר: דבר בעיר - כנס רגליך, שנאמר: 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר' (שמות יב, כב), ואומר: 'לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ' (ישעיהו כו, כ), ואומר: 'מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה' (דברים לב, כה)" (ס, ב). ראשית, כאשר חז"ל אומרים "דבר בעיר – כנס רגליך", המושג 'דבר' הינו שם כולל לכלל המגפות (שו"ת חוות יאיר סימן קצז). שנית, נראה שאין כאן רק הדרכה מעשית לשעת מגפה, אלא יש כאן אמירה ערכית ורוחנית.
כאשר משתוללת מגפה בחוץ ורואים את שבריריות החיים, זהו הזמן להתכנס פנימה לתוך הבית "כנס רגליך", לתוך המשפחה הגרעינית. זהו הזמן לספור את הברכות שלנו שנמצאות מסביבנו בבית. זהו הזמן להעצים את הקשר הזוגי והזמן האיכות עם הילדים ולקבל פרופורציות לחיים. זהו הזמן לראות את הטוב אחד בשני, לשמוח שאנחנו ביחד. זו הדרך היחידה שניתן לצלוח את המגפה, 'מסביב יהום הסער אך ראשנו לא ישח'. זו גם הזדמנות להעצים את התא המשפחתי ולבנות את מוקד החיים בבית.
האור נמצא בתוך ביתנו
על שמחת בית השואבה בבית המקדש חז"ל אומרים שכל חצר בירושלים היתה מוארת "ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה" (סוכה נא, א). אך מדוע מסיטים חז"ל את הדגש מהאור של בית המקדש לעבר האור בחצרות הפרטיות?
הרבי מאיזביצ'ה לומד מכאן שחז"ל לא הדגישו את האור הגדול בבית המקדש, אלא הדגישו את האור בחצר הפרטית של כל אחד, כי האור האמיתי אינו נמצא רק במקומות נשגבים ומורמים מעם, אלא בחצר הפרטית של כל אחד. לא צריך לחפש את האושר רחוק, הוא נמצא בתוך ביתנו.
הרבי מאיזביצ'ה כותב שכאשר ראו את החצר הפרטית שלהם מוארת, הם הבינו שחייהם מלאים באור "משמע שמקודם היה נראה להם לפעמים שחסר אצלם אור, ומהארת בית השואבה נתוודע להם למפרע אשר מעולם לא היו משוללי אור" (מי השלוח ח"ב - ליקוטים סוכה נא, א)[1]. הרבי מאיזביצ'ה מלמד אותנו שדווקא הבית הוא מוקד החיים. חז"ל אומרים "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (סוכה שם), השמחה הגדולה שלא נראתה מעולם התבטאה בכך שלפתע כל אחד ראה שבבית שלו יש אור גדול וכל אחד הבין שהוא מעולם לא היה משולל אור, שלא צריך לחפש את האור בחוץ אלא בפנים.
הבית שלנו נהפך למקדש מעט
כיום למרבה הצער והכאב בתי הכנסת, בתי המדרש והישיבות ננעלו. מעולם לא היתה מציאות כזאת בכל ההסטוריה הארוכה של עם ישראל שכל הישיבות ובתי הכנסת בעולם כולו נסגרו. יחד עם זאת, אנו כיום הופכים את הבית שלנו לבית מדרש, אנו הופכים את הסלון שלנו לבית כנסת.
אנו הופכים את האווירה בבית שלנו לאווירה של קדושה. "ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו - שנאמר: 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ' (שמות כ, כא)" (ברכות ו, א).
מבט על העתיד
מטבע הדברים בעתיד הקרוב ימצאו דרך למגר את הנגיף. החיים יחזרו למסלולם, בתי המדרש ובתי הכנסת ייפתחו שנית. מקומות העבודה ומוסדות החינוך יפתחו את שעריהם, בתי המלון ייפתחו ועלוני השבת ימשיכו לפרסם נופשים כשרים למהדרין.
כך מנהגו של עולם. אולם הייתי רוצה לקוות שגם כאשר נשוב לשגרה המבורכת, נשוב לשגרה גם מבורכים, מוקד החיים שלנו יהיה בבית. בית המקדש המעט שבנינו בביתו ימשיך להקרין אהבה ואחוה, שלום וריעות כברכת המשמר היוצא למשמר הנכנס. יהי רצון שה' ישכין את שמו בבית הזה בינינו. בבית שלנו.
[1] להרחבה עיין במאמרי 'האור שבחיים הפשוטים', באהבה ובאמונה (887)