1.
מההתחלה היא ראתה בחדות את ניצני המתיחות של אחד כלפי השני. ברקע מרחפת תחזית של מאבק בין האחים החורגים על ירושת האב. אולם, בבזק נופלת ההכרעה בשבר בין האחים והיא חד-משמעית: "ביצחק יקָרֶא לך זרע". הבטחת ארץ כנען לאברהם תגיע לידי יצחק בלבד.
הדרמה באירוע המכונן הגיעה לשיא בדו-שיח בין אברהם ושרה, ובעקבותיו נגזר מהלך היסטורי רב משמעות וכאב. שרה ציוותה על אברהם בלשון מפורשת: "גרש האמה [השפחה] הזאת [הגר] ואת בנה [ישמעאל] כי לא יירש בן-האמה הזאת עם-בני עם-יצחק". לאברהם קושי גדול להסכים עם אשתו: "ויֵרַע הדבר מאד בעיני אברהם". מיד בא משפט המחץ האולטימטיבי לאברהם ממעל: "אל יֵרע בעיניך על-הנער ועל-אמתך כל אשר תֹאמר אליך שרה שמע בקולהּ..." הוויכוח הוכרע בגלל נחישותה של האישה עזת הנפש שזוכה לאישור, והמסורת מנמקת שהתקבלה עמדתה של שרה הודות לרוח הקודש וכוח הנבואה שפיעמו בה.
צאצאי ישמעאל, עדת המוסלמים והערבים בעולם, יהיו לפי התורה "לגוי גדול" שאפיונו הוא: "ידו בכל ויד כל בו". תולדות האנושות וקורות יחסים בינלאומיים ממחישים את תוקפם של הדברים ללא ספק.
2.
מה שהבינה שרה אמנו, הבינה בחוש פוליטי בריא גם רשימה מכובדת של מנהיגים, פעילים והוגים מהתנועה הציונית ומדינת ישראל. בגלוי או בסתר עלו הצעות לקדם טרנספר מפי הרצל, נורדאו, אהרונסון, אוסישקין, רופין, ויצמן, ז'בוטינסקי; ובן-גוריון ואחרים פעלו למימוש הרעיון. את האיום שזיהתה שרה אמנו זיהו בניה המודרניים אצל ערבי ארצנו, שלא שוכחים ולא סולחים שנוסדה מדינה יהודית על חורבות פלסטין, לדעתם.
כאמור, פתרון אמתי של היפרדות, ולא כסיסמה לנסיגה חד-צדדית נמהרת, יכלול יציאה של ערבים במספרים גדולים מארץ ישראל המערבית. ערבים רבים מכל חלקי הארץ, אזרחים ותושבים כאחת, דבקים ללא סייג בשאיפה לשחרר את פלסטין על ידי השמדת ישראל. תרחיש כזה יגיע בסערת אלימות וטרור מכיוון יהודה, שומרון ועזה, אך לא פחות חמור ויותר מתעתע דרך פוליטיקה של ערמה ואחיזת עיניים מהגליל והמשולש.
בין בחרב ובין בחיוך אין הבדל במטרה הסופית. אכן המטרה הממוקדת והמשותפת לכלל הפלסטינים היא להפיל את המדינה היהודית, למחוץ אותה ולהחליף אותה במדינה או חליפות ערבית-פלסטינית-אסלאמית עם מחיקה כוללת ורשמית של כל סממן יהודי, עברי וציוני. או שישראל תיעלם בשפיכות דמים או בהצבעות במשכן הכנסת, בעזרת מחנה השמאל הפוסט-ציוני, עם שילוב קטלני בין שתיהן. מנהיגי הפלסטינים, כמו ערפאת והשאר, חלמו לגרום למנוסת היהודים מהארץ, בחזרה לאירופה או לתוך הים.
3.
לא צריך להיות מופתע ששני העמים היהודי והערבי השונים זה מזה בדת, תרבות, שפה, ולאומיות, הסוחבים מורשת מדממת של לחימה ונרצחים, לא יכולים לדור בכפיפה אחת בשלום. לשניהם תחושת בעלות בלעדית על ארץ הקודש. לפנינו מתכון של סכסוך לא פתיר, על פיסת אדמה צרה ודוחסת, באווירה של התקוטטות והתנגשות ללא הפסקה. כל פתרון מוצע ליישוב הסכסוך נידון להיזרק לאשפה: מחד שתי מדינות, שטחים תמורת שלום, שילוב פלשתיני-ירדני; מאידך מדינה דו-לאומית, מדינה כל אזרחיה, מדינה של ארבעה שבטים. מילים של הזיות ולא של מציאות.
אזרחי ישראל הערבים התקדמו פלאים מאז קום המדינה: מ-10 אחוז ל-20 אחוז של האוכלוסייה הכוללת, מ-2 חברי כנסת ב-1949 ל-15 ב-2020, מדלות ובערות לציבור מתפתח ומשכיל. במקביל למעלה מ-95 אחוז (!) של המצביעים הערבים בבחירות של מרס 2020 שלשלו פתק עבור הרשימה הערבית המשותפת, המשדרת בקול צורם ובגסות מופגנת תיעוב לציונות ולמדינה היהודית.
בתחכום שקוף האזרחים הערבים מתבכיינים ותובעים זכויות יתר ואפליה מתקנת כאשר, לאמתו של דבר, אלה תכסיסי הרדמה מול ציבור יהודי עם עודף מצפון, רכרוכי ונתקף רגשי אשמה ובלבול.
מכאן עולה המסקנה, שהציבור הערבי נשאר מנוכר מישראל כמדינה יהודית, ונוצֵר בלבו חלום של תיקון "הנכבה" -חזרת הפליטים ושיקום הכפרים ההרוסים והנטושים, והכל בסימן שלטון של רוב ערבי בארץ. אכן, זה אנחנו או הם. כתובת אזהרה מרוחה בצבעים עזים על הקיר באותיות של קידוש לבנה.
4.
שרה אמנו דברה על גירוש, אנחנו נדבר על הגירה – נדידת אוכלוסין על שם "הגר" אֵם ישמעאל. המרצת הגירת הערבים יכולה להתגלגל ללא שימוש בכוח או אלימות. אפשר לנקוט במדיניות המעודדת יציאה מישראל על ידי יצירת מציאות מתאימה לכך. למשל, ע"י חוק של חובת שירות לאומי לאלה שלא מתגייסים לצבא, כאחריות אזרחית שתחול על ערביי המדינה. במקום להשלים עם גזירה מעין זו, צפויה ההנהגה הערבית להתמיד ביתר שאת בהתנגדות לכל שירות של ערבים למען המדינה, במסגרתה או מכוח סמכותה.
כאשר אזרחים לא מקבלים את חוקי המדינה ותכליתה הערכית, השכל הישר מחייב שילכו למדינה שתתאים להם יותר. רק אלה שמזדהים עם מדינת ישראל, יהודים ולא-יהודים ביחד, יכולים להיות שותפי-אמת למפעל של התחייה הלאומית של עם ישראל בארצו. אשר לאחרים, מקומם לא אתנו, והדבר פשוט, הגיוני וצודק.
5.
אם יתקיים שיח פוליטי שלא פוליטיקלי קורקט, משמע בלי הפחדות והשמצות, נוכל להשמיע הקול שהוא הקול מערפילי מימי קדם, כשנאמר לאברהם אבינו: "שמע בקֹלהּ". נשמע לקול כפי ששמע אברהם, בהיסוס-מה ורגע של מבוכה – אבל נפעל לפיו.