ינקי נייהוז, תושב ירושלים יליד ברטיסלבה (פרסבורג) - סלובקיה, יושב בביתו בימים אלו בצל נגיף הקורונה וגם הוא נמנע מלהגיע לבית הכנסת "בית אריאל" שבשכונתו שנסגר על פי הנחיות משרד הבריאות.
כילד שגדל בתקופת השואה, נייהוז נזכר השבוע איך לאחר המלחמה חזר לכפר בו התחבא במשך תקופת השואה, וראה את בית הכנסת נשאר בדיוק כפי שעזבו אותו.
בסוף השבוע הוא החליט לחרוג ממנהגו ולשתף את מחשבותיו ורגשותיו עם מתפללי בית הכנסת. בקטע שכתב הוא מספר על מה שחווה אז ועל מה שהוא חווה היום אך מסיים במסר מעודד לאור מבט של שנים ודורות.
"סבא בדרך כלל לא משתף בסיפורים שלו", סיפר לערוץ 7 נכדו יצחק נייהוז, "באופן נדיר הוא החליט לכתוב ולשתף. זה רגיש אותנו כמשפחה, את כל החברים שלו ואת המתפללים".
להלן המכתב במלואו:
דמעות ומחשבות
לא מאמין בעצמי, אבל עיניי דומעות במלוא מובן המילה, בחושבי על מקדש מעט עזוב, סגור, חשוך ואיש אינו פוקדו.
אין נשמע קולו של הרב שרגא מלמד דף יומי או א-קורצה משנה. לא שומעים את מוטי נאמן קורא בתורה, ולא את קולו הערב של ר' ישראל מברך את החודש או מקבל את פני החג. הזמן עמד מלכת וכשנחזור נמצא הכל כפי שעזבנו - סידורים, טליתות, החומשים והפרוכת.
אבל בינתיים בית הכנסת שלנו עזוב, ריק, אין מתפללים ואין מדברים. ואולי זאת הסיבה שעיניי דומעות? כשחזרנו מהמלחמה הגדולה לכפר של סבי ז"ל, ששם נתפסנו ע"י הצורר, מצאנו את בית הכנסת כפי שעזבנו אותו כשנאלצנו להיפרד ממנו. כלום לא זז ממקומו הכל נשאר כפי שהייה כשעזבנו בחיפזון.
הטליתות לא מקופלות הסידורים חלקם עדין פתוחים, ארון הקודש נעול, והמפתח לארון נשאר אי שם באושוויץ בכיסו של ר' אברהם שנטל ז"ל - הגבאי. הדבר היחיד שלא היה כפי שעזבנו הם האנשים שחזרו, במקום כמאה מתפללים חזרו שמונה עשרה ושני ילדים שניצלו בנס אחי היקר ז"ל ואני.
המעטים שחזרו לא היו אותם בני אדם שעזבו. יתכן, שההרגשה הזו היא זו שגורמת לי לבכות ולהרכין ראש כשאנו יושבים בבית והמקדש מעט ברחוב הפסגה 5 - "בית אריאל", ריק ללא קולות התפילה. כל זה מהעבר, במציאות עלינו להרים ראש אנו חיים בארצנו, יצאנו מהיכלנו למען בריאותנו.
ובעז"ה במהרה נחזור לימים היפים בהם אנו נפגשים בתפילות ובשמחות. ואין לנו אלא להודות ולזכור שיש לנו מדינה יהודית יותר מטובה.
שבת שלום
וחג שמח
ינקי נייהוז
