שפי פז
שפי פזצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

בדרום תל אביב רובצת חבית חומר נפץ. לפעמים היא מבעבעת קלות, לפעמים היא רותחת, אבל היא תמיד שם, תוססת, מוכנה להתפרץ בכל רגע.

בימים הרגילים נוח לכולם להתעלם מקיומה, אבל בימי משבר, כמו עכשיו, היא מאיימת להתפרץ. אז מה באמת קורה בשכונות עוטף תחנה מרכזית בימי הקורונה?

המסתננים, בעיקר הצעירים והמובטלים, מסרבים לשתף פעולה עם תקנות משרד הבריאות ומשחקים עם המשטרה משחקי חתול ועכבר.

ההתגודדויות בפתחי החנויות, מעגלי המהמרים, הרביצה בגינות הציבוריות, הכול נמשך, למרות הכריזות ברחובות, למרות חלוקת הפלאיירים, למרות האזהרות ברשתות.

המשטרה חסרת אונים כי אין לה כוח הרתעה. הכרוז מבקש בנימוס להתפזר, חבורת המסתננים מותחת איברים, זזה עשרה מטר, מחכה, הניידת עוברת, והם חוזרים לפינה שלהם.

בל נשכח שהמסתננים מתגוררים בלב אוכלוסייה בסיכון גבוה. כי מי כבר נשאר בנווה שאנן ובתקווה אם לא הזקנים, הנכים והחולים? אין לנו מידע על שיעור התחלואה בקרבם וגם לא יהיה. יש לנו עדויות ראייה ותמונות של פינוי בודדים ומשפחות, אבל אין מידע. כמו שברגיל אין מידע על פשיעה. החשש מהפרות סדר של תושבים זועמים גובר תמיד על זכותם לדעת מה קורה סביבם.

החוק בשכונות הוא חוק שונה לאזרחים ולחסרי מעמד. תמיד היה. אבל עכשיו זה בולט שבעתיים. במוצאי השבת יצאנו להפגנת רכבים. המשטרה עיכבה אותנו באמתלה של מרחק מהבית. אותם שוטרים ישבו בחוסר מעש בניידות בזמן שעשרות מסתננים תקפו את הרכבים שלנו בנווה שאנן. בסוף עברה ניידת וביקשה מהם בנימוס להתפזר.

לא דו"חות (כי מי כבר ישלם אותם?) ולא מעצרים. רק בקשה מנומסת. אתמול קיבלנו אישור למה שאנחנו רואים יום-יום. יש הנחיה מלמעלה לא לאכוף את הסגר על הזרים. או כמו שאמר לנו השוטר מול המצלמה: "הממשלה החליטה שנגד זרים לא אוכפים" עד היום היינו אזרחים סוג ז׳. היום אנחנו יכולים למות.

במקביל לזלזול המוחלט בחיינו מנהלים הארגונים והמסתננים את ״קמפיין הרעב״. בדיוק כמו ״קמפיין השואה״ לפני שנתיים. אותם ארגונים. אותו מימון. אותה תעמולת כזבים ואותם אידיוטים שימושיים נענים בשמחה.

הם מתרימים כסף לשחורים בלבד, מגיעים לדרום תל אביב עם חבילות מזון לשחורים בלבד, משנעים מזון לשחורים בלבד, ומשמשים תפאורה לקמפיין מתוזמר היטב שבונה פסיכוזה של אומללות ומסכנות מתוך מחשבה קדימה לימים שאחרי הקורונה, לימים של האבטלה והמלחמה על פרנסה, לימים שבהם המסתננים לא יידרשו יותר לשוק העבודה. י

חד ולצד קמפיין הרעב מתנהל גם קמפיין האיומים. במרומז ובגלוי. "אני לא מפחד. הישראלים צריכים לפחד. בן אדם אם אין לו עבודה מה הוא יעשה?" אומר מסתנן שלא חושש להזדהות בשמו. והוא חי בישראל מספיק זמן ויודע היטב שעל איומים מקבלים פרס. אכן, הממשלה הגיבה לאיומים בכניעה.

משרד ראש הממשלה כינס את נציגי כל ארגוני הסיוע, שלוחות האיחוד האירופי והקרן החדשה, עם תיבול של נציגות האו״ם לפליטים וארגון מסיל״ה של עיריית תל אביב, לשיח שולחן עגול על מצוקת חסרי המעמד בימי הקורונה.

שלא במפתיע הוזמנו לשיח גם נציגי ״הקהילה האריתראית״ אבל לא הוזמנו נציגי ״הקהילה הישראלית״. כי בין כך ובין כך הופקרנו למות. אבל בין הדיבורים על שחרור דמי הפיקדון וחלוקת תלושי מזון, החרגת המועדוניות של יוניטף והסדרת מגורים לחסרי דיור ושחרור אסירים ממשמורת ומתן סיוע רפואי, נמצא גם זמן לדון בהסתה ובגזענות של מי שלא הוזמנו לדיון.

אנחנו קוראים לממשלה לזהות את ההזדמנות הגדולה. מדינה במשבר בריאותי וכלכלי לא יכולה לשמש ארץ מקלט. ודאי שלא לאוכלוסייה שמזלזלת בה. תפעילו רכבת אווירית למדינות אפריקה ותעזרו לכל מי שרוצה לברוח עכשיו. תאכילו אותם, אם צריך, אבל תַתנו את הסיוע בהתחייבות ליציאה מרצון בתום המשבר.

אל תחמיצו שוב את ההזדמנות. כי חומר הנפץ הזה ימשיך לרבוץ פה גם אחרי הקורונה ויחכה למשבר הבא. ויום אחד כבר יהיה מאוחר מידי לנטרל אותו.