
ההתמודדות עם נגיף הקורונה מורכבת לכולם, אך היא מורכבת עוד יותר לבעלי צרכים מיוחדים.
איש התקשורת אורן הלמן, מקים מיזם 'סיכוי שווה', שהיה יועצו של נתניהו בתקופת כהונתו כשר אוצר וכיום פעיל מוביל לשילובם של בעלי צרכים מיוחדים ומוגבלויות בחברה, מספר על הקשיים ודרכי ההתמודדות.
"מדובר במשהו שלא חווינו מעולם בעבר, ולכן מי שנפגע ביותר הם השכבות החלשות ובראשם בעלי מוגבלויות", אומר הלמן המציין כי בישראל חיים יותר ממיליון בעלי צרכים מיוחדים בהם רבע מיליון ילדים.
"מדובר בהרבה מאוד סוגים של צרכים מיוחדים", הוא מדגיש ומציין את הקושי המרכזי להתמודדותם עם הנגיף, קושי ההסברה של המתרחש עבורם: "אנשים עם מוגבלות שכלית או על הרצף האוטיסטי חווים את אירוע הקורונה בצורה מאוד קיצונית. הם חווים בעיות רגשיות, בעיות של חוסר הבנה, חלקם לא יודעים לקרוא וחלקם לא לדבר. הם חווים את הלחץ והמסכות שסביבם בצורה מאוד קיצונית וצריך לתקשר להם את המציאות באופן מותאם יותר עבורם. כל אלה לא נעשים מספיק", הוא קובע.
אחת הדוגמאות היא "החובה לחבוש מסיכות שהיא חובה מצילת חיים, אבל המדינה לא מסבירה את החובה הזו לבעלי צרכים מיוחדים. יש בהם מי שחושבים שמי שיש לו מסיכה יש לו קורונה ויש מי שחושב שלא יוכל לנשום". חששם של בעלי המוגבלויות והצרכים המיוחדים מהמסכה מביא את המדינה להחיל עליהם פטור מחבישתה, אך הלמן מזכיר כי המשמעות היא סיכון עבור שאר האוכלוסייה שכן הנגיף יכול לעבור דרך כל אדם.
בדבריו מציין הלמן כי הנהגת המדינה ומערכת הבריאות קשובה לצרכים ומתקנת תוך כדי תנועה ליקויים, אך ניתן היה לתקן את הדברים מבעוד מועד. "ההורים המיוחדים מעלים סיטואציות ולרוב יש קשב בממשלה ומתקנים, אבל צריך לשים בצוותי החירום המגבשים את המדיניות וההנחיות מומחים לבעלי צרכים מיוחדים", הוא אומר וקובע כי מומחה שכזה היה יכול להביא להגמשת הנהלים בהתאם לצרכיהם של בעלי הצרכים המיוחדים ובין השאר למנוע בלבול גם בקרב ההורים.
איך מעבירים את המידע בפילוח מדוקדק לכלל בעלי הצרכים המיוחדים על מורכבויותיהם הייחודיות? הלמן מסביר ומדגיש כי "כשראש הממשלה או מנכ"לי האוצר והבריאות מדברים הם לא אמורים לדבר לבעלי המוגבלות – צריך להצדיע להם על הניהול וההצלחות – אבל יש שלושים או ארבעים אלף עובדים סוציאליים שצריך להדריך אותם לתקשר. מדובר במיליון אנשים כאלה שביניהם יש מי שנכנסים להיסטריה טוטאלית, יש שחוששים שהקורונה רודפת אותם. אנשים חרשים לא יכולים לקרוא שפתיים של מי שחובש מסיכה. צריך למצוא פתרונות ולתקשר איתם. מדבור באוכלוסיות גדולות שאם לא ינהגו לפי הכללים יסכנו גם אותנו".
הלמן מציג כמה דוגמאות ראשוניות לפתרונות: "נפיץ פלאייר מנוקד, נקליט סרט נגיש לילדים הללו וכו'. יש פתרונות אבל צריך להבין שצריך לעשות אותם".
על מנת להבין את המשמעות של אי הליכה לבתי הספר עבור הילדים הללו, אומר הלמן, יש לזכור כי "ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כשהם נמצאים בבית חודש הם דופקים את הראש בקיר והופכים לאלימים, כל ההישגים הולכים אחורה. כשילדה בעלת צרכים מיוחדים לא פוגשת קלינאית תקשורת היא לא יודעת לדבר, אם הם לא מגיעים לבית הספר הצרכים הקיומיים שלהם לא יבוצעו".
לטעמו ניתן לקבוע כללים שיאפשרו טיפול סל פסיכולוגים, קלינאיות תקשורת ועוד במרחק של שני מטרים כפי שהדברים מותרים במרכולים. "מדובר באנשים שלא יכולים לתקשר עם הסביבה ויש להם מסייעות בכיתה, ובתקופה הזו הם לא יכולות לבוא והלמידה מרחוק לא רלוונטית עבורם".
גם בעולם התעסוקה מצוקתם של בעלי המוגבלויות גדולה. "את בעלי המוגבלות הוציאו ראשונים לחל"ת ואפילו פיטרו, והם יהיו גם האחרונים שיחזרו לעבודה, גם בגלל שהם בסיכון וגם בגלל שהם אוכלוסייה מוחלשת. מחקרים העלו שהמשק הישראלי מפסיד 5 מיליארד שקלים בשנה בגלל שבעלי מוגבלויות לא עובדים. דרושים מנגנונים שיחזירו אותם לעבודה. אני לא מבקש תוספת כוח אדם. הסייעות, הפסיכולוגים וקלינאיות התקשורת עובדים, אבל מה שנשאר הוא התגמשות הכללים".