חוה אלברשטיין מתארת את האנושות כרקמה אנושית אחת חיה, ואת ההשפעה של אסון של אדם אחד על כל האנושות כולה.
נראה שהימים שאנחנו עוברים בתקופה האחרונה ממחישים באופן החזק ביותר את רקמת האנושות ההדוקה, כשרק לפני חודש היה נדמה שמדובר במגיפה רחוקה ובלתי משמעותית לנו, והיום אנחנו מעורבבים עם הסכנה הבריאותית של כל יושבי תבל.
מול תפיסת המאקרו שמקבלת משמעות חדשה בימים אלו, מתבלט פתאום גם העיסוק במיקרו, במעקב אחרי המרכיבים הכי אישיים ופרטיים של האדם, כמי שמשפיעים כמו אדוות הגלים על מעגלים מעגלים של הסביבה הקרובה והרחוקה.
האפידמיולוגיה של מי שמתברר כנשא של הנגיף, שכוללת את סדר היום שלו במהלך שבועיים מלאים, הופכת מנחלת הפרט להודעת טלגרם ציבורית, שמאפשרת הצצה לחייו הפרטיים.
הידיעה על אפשרות החשיפה הציבורית מביאה אותנו לבחון מחדש את המעשים שלנו ולבדוק עד כמה אנחנו שלמים עם הבחירות שעשינו ועם אופי עיסוקנו ביום יום.
אבל לא רק העבר שלנו נבחן מחדש בימים של צרה. ההווה המסעיר של התקופה מטריד את מנוחתנו לא מעט בשאלות של מותר ואסור, בהפנמת מעגלי החירות שהולכים ומצטמצמים ככל שאנחנו מתקרבים לחג המסמל את החרות, ומריחים ושומעים את קולות הטבע המזמינים אותנו ליהנות מפריחתו.
וכאן אנחנו נבחנים לא פחות בשאלה עד כמה אנחנו מצליחים להרים את הראש מבעד להגבלות, ומתמקדים בהמשך צמיחה ובנין דווקא מתוך הקושי והיעדר החירות. השראה ליכולת כזו מובאת במדרש קסום שמתאר פעולה אסרטיבית של מרים הנביאה בתוך תקופת החושך הגדול, באווירה של כליה ממשית, כשגדולי הדור נוקטים במעשים המעידים על ייאוש. פעולת מרים מסמנת אופטימיות, אמונה וצמיחה במציאות של משבר.
מצוות החג של זכירת יציאת מצרים מקבלת משמעויות משתנות במהלך הדורות.
בדורות של גלות ושיעבוד, זכר היציאה נותן תקווה גדולה, ואילו בדורות של גאולה, החובה להיזכר בשעבוד מצרים אמורה לחבר בין מציאות הגאולה למי שיצר אותה.
במציאות של עושר גדול החובה של זיכרון יציאת מצרים הוא לחשוב על העבדים, הגרים והעניים שגורלם לא שפר עליהם וכו'.
מהי חובת הזיכרון של הדור שלנו? אין ספק שאנחנו בדור של גאולה ממשית. לפני שבועות ספורים (מי זוכר אותם) שמענו באופוריה את ההכרה של ראש המעצמה הגדולה בעולם בזכותו של העם היהודי לשבת בנחלת אבותיו. כל העולם נושא את עיניו למדינת ישראל הקטנה, שואל בעצתה ולוקח דוגמה מההתנהלות שלנו בימים של שגרה ולא פחות מכך בימים של מגיפה.
אסור לנו לשקוע בדאגה של ההווה ולחשוש מעצירת התהליך.
הצרה שפוקדת אותנו בימים הללו, אמורה לחבר אותנו מחדש להכיר במחולל הגאולה. העצירה הזמנית הזו מביאה אותנו לשאת עיניים לשמים ולבקש מהקב"ה שכשם שגאל אותנו מחשכת הגלות לתקומה שעם ישראל לא ידע כמוה, כן יקיים את הבטחתו לעם שיצא ממצרים: 'כי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך'.
אני מאחלת לכל בית ישראל חג של חרות הלב והרוח, ובע"ה חרות הגוף והנפש במהרה.
ד"ר ברכי אליצור היא ראש קמפוס הנשים במכללת הרצוג