לאחר מלחמת העולם השנייה והזוועות אשר חווה העולם, התחיל לקונן רעיון של שיתופי פעולה באירופה מתוך רצון עז, לשיקום אירופה כלכלית, אך גם להפחית במידה רבה את הרעיון הלאומי אשר ללא ספק היה אחד מנקודות הנאציזם.
אט אט הרעיון התחיל לרקום עור וגידים עד שב 1992 נחתם הסכם מאסטריכט. רבים פקפקו בהסכם הנ"ל ותמיד קיוו ויחלו ליום שהעולם יתעורר ויחזור להיות המודל הפוסט אירופאי, מטבע מקומי, חוקים וזכויות אדם לפי תפיסת אותם אזרחי המדינה, ובכך אולי להחזיר את הסמכות המקומית למקום הנכון.
נגיף הקורנה חשף את הבטן הרכה של המדינות בכלל ואת אירופה בפרט, השאננות בה הם היו מצויים. הנגיף עוד חשף כי הגלובליזציה היא נחלת העבר. אם נבחן את הדעות של השחקנים המדינתיים נראה שאט אט הם חוזרים למישור הלאום. הזהות הקולקטיבית של כל עם ועם בעצם מתחזקת, ניכר לעין כל, כי המסגרות המדינתיות הלאומיות הם בעצם הגורמים המתפקדים בלבד.
לפי דעתי, העולם היום התחיל את המאה 21, משבר הקורנה חשף גם את האתגרים השברירים אשר כל אחד מאיתנו חיי עליה ומכריז עליה "דמוקרטיה".
אט אט נרקמים להם מומחים אשר הם אינם נבחרי ציבור, אך לוחשים באוזני מקבלי החלטות, על הגבלת התנועה, סגר ובכך השפעה על החופש שלנו לצד אתגרים כלכלים לא פשוטים. אין חולק, כי היציאה מהמשבר תהיה קשה וקשה מאוד במישור הכלכלי הגלובלי, הלאומי והפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו.
לסיכום, נראה שינוי בדרישה ונראה התגברות של מדינות הלאום ואובדן הגלובליזציה כפי שהייתה טרום הנגיף. עוד נראה שינוי בדפוסי התנהגות של בני האדם בכל הקשור להיגיניה ושמירת מרחק. אין ספק כי האונשות כולה קיבלה שיעור של הענוה אייך וירוס קטן ובלתי נראה לעין שנאה תפיסות עולם שהיו עד ערב התפרצות נגיף הקורנה.