מי אחראי על מי
מי אחראי על מיצילום: ISTOCK

על האופן בו השפיעו מגפות על התמורות באנושות ובעולם כולו שוחחנו עם ד"ר אלי בר-חן, מרצה וחוקר בחוג להיסטוריה של מכללת סמינר הקיבוצים, המתאר את השינויים ואת התובנות שניתן לקבל מהם גם לימינו אלה.

"מגפות היא הפקטור הגדול ביותר לשינויים. המגפות משנות את ההיסטוריה גם נקודתית וגם באופן ארוך טווח", אומר ד"ר בר-חן ומציג מספר דוגמאות בהיבט הנקודתי: "חלק גדול מחיילי נפוליאון מתו מטיפוס וזה מה שהכריע את המלחמה. כך גם המצור של ספרטה על אתונה. אתונה התבצרה מאחורי חומות וקיבלה אספקה מהים, אבל המגפה פרצה בעיר הנצורה וזה מה שהשפיע על המלחמה".

בהיבט הרחב יותר של השלכותיהן של מגפות מזכיר ד"ר בר-חן את גילוי אמריקה כ"דוגמא מצוינת", כלשונו. "הספרדים והעמים האחרים הביאו מחלות לתרבויות הילידיות ובכך הביאו לחיסול העמים שם ולהשתלטות האירופית ששינתה את כל מבנה האנושות".

קצב הופעתן של מגיפות משתנה והופך תדיר יותר ויותר. "אם פעם הייתה מגיפה פורצת אחת למאה שנה או לחמישים שנה, הרי שמתחילת המאה ה-21 יש גלים של איומי נגיפים והתדירות מתקצרת, אבולה, סארס, שפעות עופות והלאה עד הקורונה". לטעמו של בר-חן הסיבה לכך היא התנהלותו של האדם. "מגיפות אינן גזירה משמיים. אנחנו לא חושבים על השפעת האדם והשפעת מעשי ידיו שהובילו להתפרצות מגפות גדולות".

גם לקשר הזה בין מעשי כפיו של האדם לבין התפרצות מגיפות מוצא ד"ר בר-חן סימוכין בהיסטוריה הקדומה ומזכיר את "בניית האימפריה הרומאית עם גשרים וחקלאות מפותחת, שדווקא הם יחד עם הצבא המשתלט על שטחים עד עיראק איפשרו את התפתחות המגיפות והפצתן".

בר חן מטיל אשם לא מבטל ב"תעשיית גידול החיות וחיסול הריבוד האקולוגי והקרבה בין ריכוזי בני אדם במספרים בלתי נתפסים כמו בשנחאי, שם חיים 25 מיליון בני אדם ליד מאה מיליון עופות שנשחטים כדי להזין את האוכלוסיה הזו. הקרבה הזו היא תנאים אופטימאליים להפצת מגיפות ואת הקרבה הזו יצר האדם".

"כיון היכולת להפיץ מגיפה היא הרבה יותר מהירה. בעבר זה היה קורה רגלית או על ספינות במשך שבועות, אבל היום זה לעלות על מטוס ובתוך 48 שעות יש נשאים בכל העולם".

ואולי זהו מחיר הקידמה ולא ניתן עוד לצעוד אחורנית? "אפשר לומר שזו התקדמות האנושות וזה המחיר של ההתקדמות הזו. זה שיח שקיים בישראל ובעולם, על מה מוותרים, על החיים שילכו לאיבוד כתוצאה ממגיפה או על נזקי הכלכלה וההחלטה שהעולם המודרני מעדיף היא המשך הקידמה". על כך הוא מעיר ומציין כי גם הקדמה עצמה עשויה להיות קרבן של אותה תפיסה השמה בראש מעייניה את הקדמה שכן "למגיפה יש היגיון אחר. מגיפות אינן פוסחות על אף אחד. הן קוטלות רופאים ואנשי מדע שאמורים להמשיך את הקידמה".

על הסיכוי שכבר לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור אומר ד"ר בר-חן כי אכן "יש כמעט אחידות דעים בין החוקרים והם סבורים שעברנו את נקודת האל חזור של ניצול הטבע הרבה מעבר למה שיש לכדור הארץ להציע. לעומתם יש אופטימיים יותר שחושבים שלא עברנו את נקודת האל חזור. אני סבור שגם אם עברנו העמדה המוסרית מחייבת להתריע כי אלו הילדים והילדות שלנו. אין לנו זכות להפסיק מלמצוא פתרון".

"אנחנו לא חושבים על כך שמה שאנחנו גורמים לטבע עלול לתפוס אותנו גם הוא כמו סרט מדע בדיוני כמו ההתחממות הגלובלית, השמדת היערות וכו'" הוא אומר ומעיר כי "החובה לשמור את הארץ מוטמעת ביהדות בין השאר במצוות כמו שנת השמיטה".