בכל דור ודור

סגורים בבית, כל משפחה לבדה, עם איסור לצאת החוצה, אולי דווקא השנה אנחנו יכולים להבין קצת יותר את מה שעברו אבותינו ועם ישראל כולו

עפרה לקס , י"ד בניסן תש"פ | עודכן: 14:11

עפרה לקס
עפרה לקס
צילום: מירי שמעונוביץ

מעשייה יהודית מפורסמת מספרת על אישה צדקת ורגישה אחת, שבכל שבת הייתה מגיעה לבית הכנסת בתפילת שחרית ומאזינה ברוב קשב לקריאת התורה. בכל שנה מחדש, כשספר התורה היה נפתח בפרשת וישב, היא הייתה פורצת בבכי תמרורים, על יוסף הצדיק ועל השלכתו לבור.

זעקות השבר של הנער בן ה-17 עלו באוזניה והיא לא הייתה מצליחה לעצור את הדמעות. יושבי בית הכנסת כבר הכירו אותה. מדי שנה בהגיע פרשת וישב הם היו בכוננות התייפחות. אך שנה אחת הצליחה הצדקת להפתיע את כולם. כשנקראו פסוקי המזימה של האחים היא החלה לצחוק בקול גדול. הס הושלך בבית הכנסת, העיניים הופנו אליה, משתאות. "מה לך? מה קרה שאת צוחקת?".

"תראו, זה פשוט לא הגיוני", השיבה. "בכל שנה יוסף מגיע לשכם לאחים, בכל שנה הם מוכרים אותו. אם הוא כזה ליימך ולא לומד לקח, זו הבעיה שלו. לי נשאר רק לצחוק".

המעשייה - מעשייה, אבל האמת היא שלא מעט פעמים אנחנו קוראים כך את פרשיות השבוע שלנו. במבט מסכם, יודע כול. כדי להבין קצת יותר את מה שעברו אבותינו, אימותינו ועם ישראל כולו, צריך לפעמים לצלול לימים ההם בזמן הזה. לנקות מהראש את הידיעה הברורה שלנו על מה היה בסוף הסיפור, ואז, לפעמים, נפתח עולם של תובנות חדשות.

כל מכה מחדש

השנה היא 2248 לבריאת העולם. גמליאל, אשתו ושנים עשר ילדיו מוכרחים להתכנס לתוך הבית. השישייה הצעירה השובבה מתקשה שלא לצאת. כבר יום שלם שלא שיחקו על ילדי השכנים. אבל עכשיו אסור. משה רבנו הודיע שהלילה הוא הלילה. בחצות יכה ה' כל בכור ואחר כך הם ייצאו ממצרים.

כבר שנה שהם לא עובדים בפרך, ובעצם לא עובדים כמעט בכלל. גמליאל ורעייתו עכסה משקיפים בהשתאות על המכות שניחתות על מצרים בזו אחר זו. הם מבינים שיד ה' נוקמת ברשעים הארורים על העבדות שלהם, של הוריהם ושל הורי הוריהם. אבל הם לא יודעים מתי כל זה ייגמר.

מדי פעם ילדי השישייה הגדולה היו שואלים את גמליאל ועכסה מה התוכניות לתקופה הקרובה ומתי יחזרו לשגרה. השישייה הייתה צפויה לצאת לטיול השנתי בזמן הגאות של הנילוס, אבל זה לא יצא לפועל בגלל מכת הדם. הם היו אמורים לצאת לקטיף תמרים באזור ארמון פרעה, אבל הארבה חיסל הכול. את הפויקה של ילדי השבט כיוונו בדיוק לערב הנוכחי, אבל אי אפשר לצאת מהבית.

בכל פעם שהילדים שאלו אותו, היה מגרד גמליאל בפדחתו ההולכת ומתדלדלת ומגמגם בדל תשובה. "אנחנו לא יודעים. ה' אלוקי אבותינו הוא זה שמנחה אותנו, והוא יחליט. הוא יביא אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש". גמליאל לא ידע להסביר לעצמו למה, אבל הילדים קיבלו את ההסבר הזה. עכסה הסבירה לו שזה בגלל שהם ילדים. קל להם יותר להאמין. וחוץ מזה הם מסתגלים מהר יותר לשינויים.

גמליאל הלך עם מועקה בחזה כבר כמה חודשים. לא היה לו נעים לומר לעכסה, אבל ברגע של חולשה הוא התוודה. "את מדברת על שגרה? אני מתגעגע לשגרה. לבצלים, לקישואים ואפילו... אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל לכך שהיה לי למה לקום בבוקר". עכסה התקשתה להזדהות. היא זוכרת איך הייתה חובשת את פצעי השוט על גבו של בעלה האהוב, כשהיה חוזר שבור מהעבודה הקשה. איך אפשר להתגעגע לזה? אבל פינה קטנה בלב בכל זאת הזדהתה איתו. אין כמו התחושה שאתה יודע מה קורה היום ומה יהיה מחר. גם אם המחר קשה וכואב. כואב ממש.

והיא? היא נזכרה איך קיוותה בכל מכה מחדש שזהו, הפעם זה ייגמר, שהם ייגאלו, שפרעה יסכים לתנאים של משה והם ייצאו כבר. כל כך רצתה להיפרד מהאדמה המקוללת הזאת שלקחה לה את אביה ואת אחיה התינוק בגזירות הקשות. ליבה מתכווץ כשהיא חושבת איך בכל פעם התאכזבה מחדש ושוב הייתה צריכה לטוות את התקווה. אבל זהו, הפעם זה אמיתי. הערב נגאלים.
גמליאל הלך עם מועקה בחזה כבר כמה חודשים. לא היה לו נעים לומר לעכסה, אבל ברגע של חולשה הוא התוודה. "את מדברת על שגרה? אני מתגעגע לשגרה. לבצלים, לקישואים ואפילו... אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל לכך שהיה לי למה לקום בבוקר"

ועכשיו, מתנערים השניים מהמחשבות, צריך לשמור על השישייה הצעירה שלא תצא החוצה מבית הבוץ הקטן. הם כל כך אוהבים להשתולל בחוץ, אבל כל אחד צריך להסתגר בבית שלו ואסור לצאת. עכסה כבר ארזה הכול, צרור קטן לכל ילד, ואת המצות שהכינה עם נשות המשפחה. גמליאל פונה להכין את השה שחיכה בסבלנות מפתיעה כבר ארבעה ימים. כולם חגורים ונעולים ומוכנים. רק הבית שוב היה הפוך. עכסה השתדלה לא להסתכל על הבלגן, הרי עוד מעט כבר לא יהיו פה. היא מנסה להביט קדימה באמונה. במרווח הקטן שעוד נשאר בצרור שלה היא מכניסה תוף קטן, שיהיה. בסוף נצטרך להגיד תודה לאלוקים על כל זה.

שגרה אחרת

אנחנו לא חיים במצרים ולא משועבדים, ושגרת היומיום שלנו, שאליה אנחנו מתגעגעים, יציבה ומבורכת. אבל חג הפסח השנה יהיה אחר. חג הפסח היקר מכה בכיסן של הרבה מאוד משפחות שמתמודדות עם קושי כלכלי פתאומי ועמוק. הוא יהיה שונה למבוגרים שבינינו, שרגילים לליל סדר שוקק והומה קולות צחוק של נכדים, והפעם יהיה רציני וקטן. הוא יהיה שונה למשפחות צעירות שבינינו, שפתאום צריכות ללמוד איך מכשירים את המטבח ואיך עושים סדר עם הקטנים. הוא יהיה שונה לרווקים, שנשארו לבד לבד רק כדי לא לסכן את ההורים. החג הזה לא יהיה קל. כבר ארבעה שבועות הילדים בבית, ובחול המועד הצ'ולנט המשפחתי ימשיך להתבשל, בלי אפשרות לטייל.

גם אחרי שפסח יעבור אנחנו צפויים לצאת מהחג לשגרה חדשה ולא מוכרת.

בשביל לצלוח את כל זה אנחנו צריכים כמות גדולה מהתבלין שמתגלה בימים האלה, ימי הגאולה. הימים שמתחילים ממש עכשיו ונגמרים ביום ירושלים. כל אחד מהימים האלה מסמל תשועה שהתקיימה בזמן אחר ובאופן אחר. כל אחד מהם יכול לתת לנו אמונה וכוח לעבור את האתגרים של הזמן הזה בתחושה של הודיה על מה שהיה וציפייה על כל הטוב שעוד יבוא.