מגפת קורונה
פרופ' מוטי רביד: "כבר לפני חודש וחצי התחלתי לצעוק"

מנהל בית החולים היחיד בבני ברק שמתמודד עם עומס רב, שומר על אופטימיות זהירה ומאמין שמדינת ישראל תנצח את הקורונה

ניצן קידר - ערוץ 7 , י"ד בניסן תש"פ

פרופ' רביד בסיור בבית החולים
פרופ' רביד בסיור בבית החולים
צילום: דוברות מעייני הישועה

"כמו העיר כולה, כרגע בית החולים מעייני הישועה בבני ברק נמצא בעין הסערה. בכל הסביבה שלנו יש הרבה חולים, ואנחנו הכתובת הראשונה להרבה אנשים. התוצאה היא שהעומס אצלנו הוא הרבה יותר מהגודל היחסי שלנו. יש אצלנו בסך הכול 300 מיטות שמשרתות עיר של 200 אלף נפשות".

הדובר הוא פרופסור מוטי רביד, מנהל בית החולים מעייני הישועה, שמתמודד בימים אלו עם מציאות לא פשוטה.

העיר בני ברק שמצויה בהסגר לא יורדת מהכותרת יום אחרי יום, ובית החולים היחיד בעיר מתמודד עם ימים של עומס גדול, שהוא פחות נחלתו בשגרה הסדירה. האם בית חולים שפועל בעיר בהסגר מתנהל שונה מבתי חולים בערים אחרות? פרופ' רביד מעדיף להתמקד בעיקר בנעשה בתחומי המוסד הרפואי שתחת אחריותו.

"מכיוון שחלק מהעובדים שלנו הם בעצמם תושבי בני ברק, שיעור התחלואה והעובדים שנמצאים בבידוד גבוה יחסית. יש לנו גם עומס חולים יותר גדול, וגם זמינות עובדים יותר קטנה. אנחנו כל הזמן מאלתרים – עם מחליפים ועם מחליפים של מחליפים – תוך חישובים של מי חוזר ומתי. אני מניח שזה קיים גם בבתי חולים אחרים, אבל לא בהיקפים שזה קיים אצלנו".

"בנוסף לכך, בגלל שאנחנו בית חולים לא גדול, האפשרויות שלנו לטפל בחולים קשים הן מוגבלות. אנחנו במצב שבעשרה אחוזים מהמיטות שלנו יש חולים מונשמים. יש לנו מונשמי קורונה, ויש לנו הרבה יותר מונשמים רגילים", מסביר רביד.

מצליחים לשמור על רמת הטיפול השגרתית למטופלים שאינם חולי קורונה בלחץ כזה?

"אומנם מחלקת הקורונה שלנו היא אחת הגדולות בארץ, אבל אנחנו שפויים ובפירוש לא נופלים בפח של לטפל רק בחולי קורונה ולתת פחות תשומת לב לחולים הרגילים. אצלנו ניתן מענה לכל חולה לפי צרכיו, המחלקות הרגילות נמצאות בכוח אדם סביר והחולים מטופלים בצורה הכי טובה. ראוי לציין שחלק גדול מהצוותים עובדים במשמרות של 12 שעות ולא של שמונה שעות כבשגרה, כדי לענות על הצורך הגדול".

פרופסור מוטי רביד
צילום: דוברות מעייני הישועה

הצעירים לא מבינים

לא מעט ביקורת נמתחת בימים אלה על ההיערכות של מערכת הבריאות לאירוע כמו התפרצות נגיף הקורונה, וגם על ההתנהלות שלה במהלכו. פרופ' מוטי רביד אומר שיש אולי מקום לביקורת, אבל בעיקר כלפי רמת הניהול של המדינה ולא כלפי בתי החולים. "במישור של בית החולים שלנו, אנחנו מתמודדים כמיטב יכולתנו ועובדים באופן מאורגן וכפי שצריך. במישור של בתי החולים ככלל, כל אחד לאור הנסיבות הספציפיות שלו – הגודל, האוכלוסייה שהוא משרת, היכולת שלו מבחינת טיפול נמרץ – נערכו בצורה מרשימה. הוסיפו מבנים, חילקו צוותים, אימנו אנשים ורכשו ציוד מכל מיני מקורות בצורה מעוררת כבוד. קיים גם שיתוף פעולה חזק בין בתי החולים השונים. במישור של משרד הבריאות אומר רק דבר אחד: הוא רחוק בתפקוד שלו מהציפיות שהיו לי ולאנשים בכירים רבים במערכת הרפואה", אומר רביד בביקורת קצרה אך מהדהדת.

אפשר להעריך בזהירות ששיא ההתפרצות כבר מאחורינו?

"ההרגשה שלי היא שאנחנו די קרובים לשיא, אבל אני לא יודע אם עברנו אותו או שצפויים לנו עוד ימי עומס. אם לא יהיו דברים בלתי צפויים והשתוללות בפסח, המצב יהיה טוב יותר".

אתה מודאג לקראת החג?

"אני מפחד מהחג הזה פחד מוות, ובמידה כמעט דומה אך מעט פחותה - מהרמדאן. אלו חגים של התקהלות. אם כולם ישמרו על ההוראות אנחנו יכולים להתחיל לראות ירידה במספר הנדבקים. זה תלוי בהתנהגות האוכלוסייה. מערכת הבריאות צופה מהצד, מנסה להשפיע. אם הציבור יהיה ממושמע, אני מקווה שנראה את האור".

רמת ההקשבה של הציבור להוראות טובה בשלב הזה?

"הציבור עצמו, לצערי, עדיין לא ממושמע. יצאתי מבני ברק לצורכי עבודה. כשנכנסתי בדקו אותי לעומק, כשיצאתי לא נבדקתי, ואחריי יצאו עוד עשרות כלי רכב. למה? אמור להיות סגר ואמורים לשמור עוד יותר שלא ייצאו מאשר שייכנסו. זו עבודה בעיניים.
"אני מפחד מהחג הזה פחד מוות, ובמידה כמעט דומה אך מעט פחותה - מהרמדאן. אלו חגים של התקהלות. אם כולם ישמרו על ההוראות אנחנו יכולים להתחיל לראות ירידה במספר הנדבקים. זה תלוי בהתנהגות האוכלוסייה"

"זה לא נוגע רק לציבור החרדי. כאמור, רוב הציבור מבין את חומרת המצב, אבל יש עדיין חלק שלא. יש יותר מדי תנועה, המוני אנשים שמסתובבים בקבוצות בלי מסיכות. זה עוד לא זה. אנשים צעירים חושבים שלהם זה לא יקרה, וגם אם הם יידבקו זה לא אסון. הם לא חושבים על זה שעד שיבינו שנדבקו, הם ידביקו אחרים. לכן הם מתגודדים ביחד, מסתובבים בלי מסיכות. זה אומנם בולט יותר בציבור החרדי, אבל קיים בהחלט גם בציבור הכללי".

כמי שעובד המון עם האוכלוסייה החרדית והדתית, היה אפשר להיערך טוב יותר בקרב הציבורים הללו?

"בוודאי. אני כבר לפני חודש וחצי התחלתי לצעוק שצריך לסגור את כל המקומות שבהם מתקהלים – בתי ספר, בתי מדרש, ישיבות ובתי כנסת. צעקו עליי שאני עוכר ישראל, איך אני מעז ודברים נוספים שהנייר לא סובל. היום שואלים אותי: 'איך ידעת?'. אם היו מקשיבים אז והיו מתחילים את כל התהליך יותר מוקדם היינו היום אחרי הכול".

בלי כפפות

אחת השאלות המרכזיות שעולות במהלך ההתמודדות עם נגיף הקורונה, ובמיוחד לאור הוראת הממשלה לחבוש מסיכות, היא עד כמה יעילים אמצעי ההגנה.

פרופ' רביד עושה סדר. "המסיכות חשובות מאוד. מסיכה מגינה על האדם שלא יידבק ומונעת הדבקה של אחרים. לצד זאת חשוב ריחוק – לא להצטופף. אם אתה הולך ומולך בא אדם – זוז הצידה. אם אתה משוחח עם מישהו, עמוד במרחק שני מטרים ממנו – ישמעו אותך. את רוב השיחות עדיף בכלל לקיים בטלפון. אין חובה לדבר פנים מול פנים".

"הכפפות פחות חשובות. חשוב יותר לרחוץ ידיים. לכפפות יש לפעמים אפילו אפקט מזיק. אנשים עוטים כפפות והם חושבים שזה מגן עליהם. הם פותחים דלתות ולוקחים עגלה בסופר עם כפפה, ואז משפשפים את העיניים עם אותה כפפה. כפפות גם לא פוטרות מרחיצת ידיים יסודית".

בנימה אישית לרגע, זה המשבר הרפואי הכי קשה שנתקלת בו?

"לא, היו משברים קשים יותר. ניהלתי את בית החולים זיו בצפת מיד לאחר שנפתח, ולאורך כל מלחמת יום הכיפורים. בית החולים בצפת טיפל במלחמת יום הכיפורים ב-1,800 פצועים, צעירים, בערך באותו סדר גודל של צוות וכמות מיטות כפי שבית החולים שלנו היום. היו ימים הרבה יותר קשים".

אתה מאמין שאחרי פסח יש סיכוי שנתחיל לחזור לשגרה, אפילו חלקית?

"אני מאוד מקווה שעם ישראל, שהוא עם חכם ונבון, יתעשת וישב בפסח הזה בבית, ואז נעבור את המגיפה הזאת, אולי לא בשלום, אבל בשן ועין איכשהו. יש מודלים ושיטות וניסיון של כמה מדינות שעשו את זה, כך שאנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל. אפשר ללמוד מדרום קוריאה ולעשות את זה טוב".

פרופ' רביד שומר לאורך כל השיחה על אופטימיות זהירה. כאחד מוותיקי מערכת הבריאות ובעל ניסיון רב במיוחד, הוא מאמין שהקורונה תנוצח, אבל שלא צריך לרוץ יותר מדי מהר.

כשאתה אומר שאפשר לצאת מהמשבר טוב, משמעותו גם מהר, או שמדובר תהליך איטי?

"טוב זה יסודי, אז לא מדובר בהליך מהיר", מסכם רביד.