שני לילות מיוחדים יש לנו, שבהם נעצרים מחוגי הזמן והכל מתכנסים פנימה: ליל יום הכיפורים וליל הסדר. ענינו של ליל יום הכיפורים הוא התשובה והסליחה, ענינו של ליל הפסח הוא אהבה ושמחה, כשכלל ישראל חוגג את הולדת העם – בצאתו ממצרים לחירות.
פסח הוא היום בו נולדנו כעם, החג המכונן של כלל ישראל עד כדי כך שכמעט ואין בעם היהודי מי שלא יושב בלילה הזה בביתו ואוכל מצות.
דוד בן-גוריון בנאומו בפני ועדת החקירה של האו"ם בשנת 1947 היטיב לתאר זאת: "לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה ,"מייפלאואר" היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אניה; ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם.
והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים".
השנה, דווקא ביום ההולדת של העם היהודי, אנחנו במבחן של ערבות הדדית. כדי לשמור על חיי הזולת עלינו להסתגר בבית, אסור להזמין את ראשי המשפחה, את הזקנים, את הסבים והסבתות וזאת כדי לשמור עליהם. המבחן הוא בתוככי כל משפחה ומשפחה, בתוככי החברה הישראלית וגם בעולם כולו.
לצד המבחן הזה, יש לנו מבחן נוסף. האם נלמד דבר מהמגיפה העיוורת להבדלים שביננו? האם יש בידינו להכנס לחג הפסח הזה ללא מטענים של איבה וריב ומדון? מבלי להפנות אצבע מאשימה לחלקים בחברה הישראלית?
עברנו שנה שלמה ובה שלוש מערכות בחירות שהביאו עימן הקצנה ופילוג, הטחת האשמות והרחבה של השסעים בחברה הישראלית. כיום, במבט לאחור, לאחר פרוץ המגיפה, כל המחלוקות הללו מתגמדות. מול הצורך החיוני בשמירת החיים, מול הדאגה למבוגרים שבינינו, מול החשש מקריסה של הכלכלה והפיכת רבבות לנצרכים, הפערים שביננו נראים פחות ופחות גדולים, "האחרים" נראים פחות ופחות מאיימים. סוגיות שהיו פעם ברומו של עולם נראות כיום כמעט שוליות, מול אויב רואה ואינו נראה המשבש את חיינו ומאיים על עולמנו.
מתוך הכאוס הזה אפשר גם לצמוח. בראש ובראשונה, להבין שזה בדיוק הזמן לבער את החמץ, את הגאווה המונעת את האחדות בתוכנו ומדגישה את המפריד והמבדיל במקום את המשותף. המגיפה מלמדת אותנו כי "כולנו ריקמה אנושית אחת חיה" ורק אם נבין זאת נוכל לשבת בליל הסדר כבני חורין, להאבק ביחד ולהחלץ בהצלחה גם ממיצרי הקורונה.
הכותב ד"ר אמנון אלדר הוא מנכ"ל רשת אמי"ת