סגר במקום סדר, שימורים שהפכו שם נרדף לאוכל ולא ללילה - כך נראה פסח של שנת תש"פ בצל המאבק בנגיף הקורונה, שיימשך כנראה גם הרבה אחרי שנאפסן את המצות והמרורים. אנחנו עדיין בעיצומו של המשבר, ולרבים מאיתנו המגבלות שהופכות להיות קשות יותר ויותר הן במקרה הטוב מטרד ובמקרה הרע עניין שמעורר זעם מיוחד.
ועם כל זאת, יש שניים שמגיעה להם מילה טובה על ניהול המשבר. צריך להודות שראש הממשלה בנימין נתניהו הוא זה שמרבית הציבור היה רוצה לראות ליד ההגה בימים האלה. בין אם פעולותיו בשגרה מוצאות חן בעיניכם ובין אם לאו, את המשבר הנוכחי האיש יודע לנהל היטב.
גם מה שלנו לא תמיד נראה שקול עובר תהליכי חשיבה מרובים, מעובד עוד אצל אנשי המל"ל בשיתוף גורמי הבריאות ומגיע לשרי הממשלה אחרי שכמה וכמה גורמים דשו והתעמקו בכל שאלה ושאלה. אומנם היו בעיות אחרות בהתנהלות, אבל לא ברמת התהודה שבה הן מוצגות מעל מסכי הטלוויזיה של כל הערוצים מדי יום ביומו.
השני שמגיעה לו מילה טובה הוא זה שייאלץ לנטוש את תפקידו בעקבות הקמת ממשלת גנץ-נתניהו - שר הביטחון נפתלי בנט. פרט לעשייה המרובה לפני ומאחורי הקלעים, בנט גם הקפיד להתייצב במשך ימים ארוכים – יום אחרי יום – לפני המצלמה, וענה בלי היסוס לשאלות הקשות, בזמן שנתניהו ממשיך להצהיר הצהרות. הוא האיש שהמשיך לצעוק את דעתו למרות שראש הממשלה היסה אותו שוב ושוב.
במערכה הזאת בנט הוכיח שהוא קרוץ מהחומר שממנו עשויים שרי ביטחון. שהוא שקול מצד אחד, אך לא מוכן לשתוק ולא להביע את דעתו, קשה ככל שתהיה, על ההתרחשויות. בעוד נתניהו הפך את הכול ל"מחלוקות קשות", בנט דיבר על חילוקי דעות ונהג באחריות. כן, יש בינו ובין נתניהו הבדלי גישות באשר למשבר. ייתכן גם שהוא צודק.
אין ספק כי אחרי תקופה שבה נתניהו עצמו כיהן בתפקיד, טוב שיש שר במשרה מלאה שבודק, מדבר, מבקר, מייעץ וגם מקבל החלטות וכן סמכויות. ייתכן מאוד שעוד יקבל את האחריות לפיקוד על האירוע כולו. דווקא על רקע היריבות הפוליטית המרה, מסתמנים נתניהו ובנט כזיווג מוצלח כשהם ראש ממשלה ושר ביטחון. למרות הכול היה שם תיאום רב, היו שיחות משמעותיות שלא נגעו לפוליטיקה, הייתה עבודה טובה.
ללמדך שיש כאן פוטנציאל לעבודה משותפת אם רק יהיה מספיק רצון טוב. לבנט יש את הרצון הזה. נתניהו לעומתו משחק במשחקים ובתרחישים פוליטיים. את ימינה הוא השאיר לסוף כי כבר בחר במפלגות החרדיות כשותפות האסטרטגיות המשמעותיות. האם זה ישתלם לו? ימים יגידו. בעולם אחר נתניהו ובנט היו יכולים דווקא להצליח ביחד. נתניהו צריך ללמוד לעשות משהו שהוא לא עשה מעולם – למצוא את נקודות החיבור לאנשים שהוא יודע את כוחם וחושש מהם. השותפות עם ימינה יכולה להיות יפה מאוד אבל לטנגו צריך שניים. נתניהו משום מה מתעקש לרקוד עם מפלגות אחרות לפני כן.
החוליה החלשה
רבות כבר נכתב ודובר על מהלך הפירוק של כחול לבן. אבל אדם אחד, לדעתי, איבד הרבה יותר מהאחרים. משה יעלון, פעם שר הביטחון, הרמטכ"ל ויקיר הימין נגרר אחרי יאיר לפיד לשותפות שלמרות העקרונות של יעלון – בינה ובין אידיאולוגיה אין דבר וחצי דבר. יעלון, משנאת נתניהו ולא מאהבת עודה, היה מוכן שתקום ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת ותוך ויתורים משמעותיים, העיקר שנתניהו לא יהיה בשלטון.
"אני רוצה להוביל דרך שמבחינה מדינית היא ניצית אבל ממלכתית", אמר יעלון ל'בשבע' בריאיון משותף עם ישראל הראל שקיימנו עמו לפני שנתיים וחצי. נץ מדיני, כפי שהגדיר את עצמו, זו תדמית לא אמינה לנוכח התנהלותו בחודשים האחרונים. ממלכתיות? האובססיה של יעלון לנתניהו הייתה לו לרועץ. הוא היה אולי החריף מבין ארבעה ראשי הקוקפיט, ולקח את הכול לקצה.
המצב הזה משאיר את יעלון כנספח של יש עתיד, שיאיר לפיד היה מעוניין בו בעיקר לשם טריקים פוליטיים. הרי אין שום דבר אמיתי שמשותף לשני אלה מלבד "רק לא נתניהו". כנספח של לפיד מסמן יעלון את נקודת השפל הנמוכה ביותר בקריירה הפוליטית שלו.
אם עד לפני כמה שנים הוא היה שר ביטחון ומחביבי מרכז הליכוד, אחת הדמויות הפופולריות בממשלה, היום הוא מזדנב מאחור, יודע שכדי לחזור להיות על הסוס יצטרך לעשות זיגזג פוליטי כלשהו שיהיה לו קשה מאוד להסביר. אם ליעלון הייתה אידיאולוגיה אמיתית שקשורה בצורה כלשהי לימין הוא לא היה נותן ליועז הנדל וצבי האוזר, שני אנשים משמעותיים מאוד, לברוח לו מתחת לאף.
גם בשדה הפוליטי צריך לדעת להתנהל. יעלון היה מראש החוליה החלשה בקוקפיט. לגבי אשכנזי היה ויש משקל הרבה יותר משמעותי, מאשר ליעלון בשיא כוחו. עצוב מאוד לראות כיצד אידיאולוג אמיתי, שהחזיק באג'נדות משמעותיות, התפתה להיכנס לסיטואציה שהיה ברור שייצא ממנה בשן ועין, סיטואציה שהכתימה את שמו הטוב. התמימות הפוליטית המתמשכת שלו הביאה אותו לחיבוק הדב של יאיר לפיד שרוצה לפחות להיות יו"ר האופוזיציה.
חבל על פוליטיקאי שתמיד התהדר בניקיון כפיים, בשיקול דעת ובפוליטיקה אחרת שנסחף להרפתקה אחת יותר מדי. זה לא קשור, אגב, לימין או שמאל. יעלון היה שם, על פסגת האולימפוס. אלמלא ההסכמה לממשלה בתמיכת המשותפת זה אולי היה נראה אחרת. אבל עכשיו, כל ציבור ההתיישבות שאהב ודחף את יעלון בתקופת הליכוד משתדל להתרחק.
למען עתיד ילדינו
משרד החינוך אִפשר למורים להמשיך ללמד את תלמידי ישראל בכל מיני אופנים תחת הקורונה, בעיקר און ליין. אלא שהדיונים בכנסת סביב הנושא חשפו את חוסר המוכנות המשווע לשימוש בפלטפורמות שהיו אמורות להיות מוכנות מזמן.
לאחר שהובן שארגוני המורים היציגים עלולים לעשות בעיות, ילדינו למדו באמצעות אפליקציה כשהם מועמסים בשיעורי בית. בפועל, קשה להאמין שכל התלמידים הצליחו להפיק משהו מהשיעורים. בעוד במוסדות האקדמיים נכנסו הקורסים המקוונים כאמצעי בסיסי של הוראה, בתי הספר והתיכונים נמצאים עדיין הרחק מאחור.
זה לא גורע מהניסיון המבורך של המורים לשמור על קשר ולנהל שיעור או שניים. זה בעיקר ההסכמים הייחודיים שנחתמו עם המדינה כדי לשמור על המגזר הספציפי הזה. את המחיר משלמים ההורים. לשיעורי בית קשים וארוכים התלמידים נזקקים לעיתים לעזרת ההורים. השגרה ההורית הפכה לחלק מהצורך לשלוט בכל מערכות הלימוד ההפוכות, שאין ספק שמשרד החינוך לא חשב עליהן יותר מדי וגם לא הצליח ליישם. ניסוי הלמידה מרחוק בשבועות הראשונים של הקורונה הוא בוודאי לא הצלחה מסחררת. להורים ליותר מילד אחד מדובר בכשל מתמשך.
חבריי ואחיי המורים, מומחי חינוך חוזרים ואומרים שעליכם להניח את הפדגוגיה בצד ולצאת לחופשה. שכל אחד יהיה בחיק משפחתו בעת הזאת. את הלימודים צריך לבצע בכיתה באופן פרונטלי כשמדובר בבית ספר יסודי ועל אחת כמה וכמה בתקופת בגרויות. יואילו נא ארגוני המורים לקחת חופשה מרוכזת ולהחזיר את הימים הללו על חשבון החופש הגדול. זו הצעה לא פופולרית בעליל אבל הכי נכונה הן מבחינת ההורים, הן מבחינת התלמידים והן מבחינת מערכת החינוך הישראלית.