אין יציאה

המפגש בין החרדים לצבא חשף שגם הם מעריצים את לובשי המדים, והקורונה עשויה לזרז תהליכים שכבר מתרחשים במגזר.

יאיר שרקי , י"ד בניסן תש"פ

מחסום של המשטרה בבני ברק
מחסום של המשטרה בבני ברק
צילום: דוברות המשטרה

הגדר הרעועה והרעה שהקימו השבוע עובדי עיריית רמת גן על מדרכות הרחובות בתפר המוניציפלי שבין עירם ובין בני ברק לא נועדה לשמור על בריאות הציבור. היא הוצבה בחטף כדי לסמן לכולם מי אשם בהתפשטות הקורונה ומי מפיץ את המחלות. מי הטובים והבריאים ומי הרעים והחולים. הקמפיין המיתמם של ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן התחיל לפני שבוע וחצי בפוסט יפה, שהזמין והציף באופן מחוכם את ה״צורך״ לבנות חומה: ״אין טעם לפנות בלי הפסקה בדרישה לבנות חומה או גדר הפרדה מול בני ברק. אין לנו סמכות וזמן לכך, ובטח זה לא הזמן לבנייה של חומות. חומה היא פתרון של ימי הביניים נגד מגיפות, וגם אז היא לא מנעה הדבקה״. כל מילה נופת צופים, אבל הצעד הבא שלו היה דרישה פומבית להטיל סגר על בני ברק, עתירה לבג״ץ שהתייתרה בגלל שהממשלה ממילא החליטה על הגבלות תנועה, ובסוף - בניגוד להסבר המלומד של ראש העיר על חוסר הסמכות וחוסר היעילות - גם בניית החומה עצמה.

כרמל שאמה הוא רק דוגמה אחת, אולי קצת יותר בוטה ומוחצנת, לקו התודעתי שאליו הובלו או הובילו חלק ממעצבי המדיניות ודעת הקהל. העיסוק הענייני, המוצדק ומציל החיים בהפרת כללי הזהירות במגזר החרדי הפך כליא ברק לניתוב מצוקות ופחדי הציבור כולם. במקום הנגיף הבלתי נראה וחסר הפנים הוצבה מטרת דמות עם פאות מסולסלות לתלות בה את צרותיה של המדינה כולה. ‏לא דרוש תחכום פוליטי חריג כדי להבין למי יש אינטרס שנדבר רק על מחדלי החרדים ולא על מהומת הבדיקות, על הטלת ההסגר במקום על היעדרה של אסטרטגיית יציאה.

שלא יהיה ספק, כמי שמסקר את החברה החרדית אני חושב שחשוב מאוד לעקוב ולדווח על מה שמתרחש אצל החרדים, כפי שעשיתי מתחילת המשבר. גם על ההפרות המבישות והמביכות בהתחלה, וגם על המצוקה האנושית וההומניטרית שיש עכשיו. מי שבאמת אוהב את אחיו החרדים לא יחסוך מהם ביקורת במקום סכנה, כשם שלא יכליל, יסית ויעניש אותם בשעת צרה. אבל הדיון הציבורי על המשבר ששוטף אותנו אינו יכול להתחיל ולהיגמר שם.

שרים מתוסכלים

מעט מדי זמן מסך מוקדש לסוגיות האסטרטגיות - הזיגזג במדיניות הבדיקות, גרירת הרגליים בהתחלה, אי העמידה ביעדים הפומביים שהוצבו בהמשך והערפל שאופף עדיין את הנתונים ומקשה על הבנת התמונה בבהירות. גם הדיון הציבורי על אסטרטגיית היציאה, או מדויק יותר - היעדרה, לא ממש מתנהל.

למקבלי ההחלטות, ובראשם ראש הממשלה נתניהו ומנכ״ל משרד הבריאות, מגיע קרדיט על כמה החלטות מאקרו אסטרטגיות שהציבו את ישראל בעמדת יתרון - סגירת השמיים בשלב מוקדם, בידוד לכל השבים מחו״ל והשבתת מערכת החינוך. הם קנו זמן יקר והצליחו לבלום את קצב ההתפשטות של הנגיף, אבל שרים רבים מדווחים בתסכול מתוך דיוני הממשלה הארוכים שהזמן הזה לא מנוצל כדי לבנות תכנון מסודר קדימה.

צעדי ההדברה של הנגיף מאיימים להשמיד את המשק הישראלי באופן עמוק יותר מהנזק שייגרם לכלכלתן של מדינות אחרות, כולל כאלו שהמגיפה הכתה בהן בעוצמה קשה יותר. לשרים שהעלו את סימני השאלה נאמר שהמחשבה על אסטרטגיית יציאה היא פריבילגיה, בזמן שהמאבק הוא על החיים עצמם. זה נכון, אבל לישראל אכן יש את הפריבילגיה לא לדשדש רק בתמרונים טקטיים של העקומה. גם במשבר מתגלגל שדורש תגובה גמישה ולא מקובעת אפשר וצריך להציב יעדים פומביים וזהירים שיאפשרו חזרה הדרגתית של המשק לפעילות אחרי פסח. ובשביל זה, גם סגר מוחלט על תנועתם של כל החרדים במדינה לא יעזור.

מה הקריטריון לסגר?

הסגר שהוטל על בני ברק לא נועד להגן על תושבי העיר, אלא להגן מפניהם. זו החלטה לגיטימית נוכח התפרצות חריפה בעיר, אבל היא דורשת תכנון מוקפד. אי אפשר לקחת את העיר הצפופה בישראל, עם 200 אלף תושבים בשמונה קילומטרים רבועים, ולנעול אותה על יושביה בלי לוודא מראש אספקה סדירה של מזון, שירותים חיוניים או אפילו סתם ציוד לערב חג. הסגר אינו עונש על אי ציות להוראות אלא צעד חירום להצלת חיים, והשיקול המנחה היחיד צריך להיות בריאות הציבור.

ההימנעות מהגבלת התנועה היכן שצריך בגלל לחץ של פוליטיקאים וראשי ערים היא פשע, אבל גם הטלת סגר שלא לצורך כדי ליצור את הרושם שעושים משהו אינה מתקבלת על הדעת. ולכן נדרשת שקיפות בשאלה מהו הקריטריון המדויק להטלת הסגר, לצד פרסום בסיס הנתונים העדכני לגבי כל עיר, יישוב או שכונה שעליהם הוא הוטל.

התנגדותם של ראשי ערים ושל תושבים רבים לסגר נובעת משיקולי תדמית, אבל גם בגלל הדיווחים מבני ברק - קושי בהצטיידות, ספקים שלא הצליחו להיכנס לעיר, עובדים שפוטרו בגלל כתובת מגוריהם, חולי דיאליזה שקיבלו הודעה שלא תתאפשר כניסתם לבתי חולים לצורך טיפול, וסיר לחץ כללי שאולי מנע את התפשטות המגיפה מחוץ לעיר, אבל הגביר מאד את קצב ההדבקה בתוכה.

רק אחרי המהומה הראשונית הוחלט להכניס את הצבא לרחובות כדי לספק מזון. צה״ל הוא הארגון הגדול, היעיל והזמין ביותר העומד לרשות הממשלה, ולכן השימוש בו מתבקש. אבל גם כאן, יחד עם הרצון הטוב ניכר גם חוסר ההבנה והתכנון. הצורך במזון מבושל קיים אמנם אצל קשישים מבודדים, אבל מרבית המשפחות זקוקות ומעדיפות פשוט את המוצרים עצמם, בהכשרים המקובלים, ולבשל בעצמן. גם את המילון העברי-יידישאי החביב שחולק לחיילים אפשר היה לחסוך, אם מישהו היה טורח לברר שהילידים מדברים עברית.

ואפרופו יחסי חרדים וצבא, מלבד המפגש המרתק שהתקיים בין ילדי בני ברק ללוחמי חטיבת הקומנדו, אפשר היה להבחין בהישענות מפתיעה של מנהיגי הציבור החרדי על הגנרלים. בבני ברק הזמינו את האלוף במילואים רוני נומה להקים את החמ״ל, באלעד פנו לתא״ל במיל גל הירש שיסייע במאבק בקורונה, וגם ביתר עילית דרשה וקיבלה את אלוף פיקוד הדרום לשעבר יוסי בכר, שתפס פיקוד לצד ראש העיר. לקציני צבא יש יכולות וניסיון ארגוני, אבל הפנייה דווקא אליהם ולא למנהלים בכירים מהתחום העסקי למשל, מנערת מעט את הנחות היסוד על עוינות חרדית ללובשי המדים, שמסתירה לעיתים דווקא הערצה לבעלי הדרגות מהעולם הלא מוכר. ואולי בעצם מה שהתגלה הוא שגם בדבר הזה החרדים לא שונים מהישראלים כולם, שנזקקו לדיווחים על מבצעי המוסד לאספקת מטושים ממדינות עלומות, וגיוס סיירת מטכ״ל להשתלט על הבלגן בבדיקות, כדי להרגיש שהעניינים בשליטה.

יותר אינטרנט

מוקדם לדעת מה תהיה השפעת הקורונה על העולם המערבי כולו, אבל לפחות בחברה החרדית יש פוטנציאל להאצה של כמה תהליכים. המגיפה שהקפיאה את שגרת החיים לתקופה בלתי ידועה יכולה להתגלות כזרז לתהליכים שבאופן טבעי היו מתפרסים על פני שנים ארוכות.

האינטרנט למשל, שכבר נפוץ בחלקים נרחבים במגזר, חודר כעת לשכבה פנימית יותר. גם מבחינת הלגיטימציה ככלי להתעדכנות חיונית, וגם בעקבות הצורך הטכני. רבנים מפורסמים החלו להעביר שיעורי תורה בזום, שידורים חיים למיניהם הפכו למוצר צריכה בסיסי בבתים חרדיים רבים, ונתונים שפרסמה בזק מדווחים על עלייה של 40 אחוזים בנפח השימוש באינטרנט בערים החרדיות, יותר מאשר בכל הארץ. שמונה אחוזים מהמתחברים החדשים לרשת הם בני המגזר, פי שלושה מבימי שגרה.

לצד הטכנולוגיה, גם משבר ההנהגה שהיה קיים עוד בטרם הופיעה הקורונה בעולמנו עשוי להיות מושפע ממנה באופן דרמטי. בין אם במסקנות של הציבור ביחס להנהגה, ובין אם בהפנמה מסוימת שתתרחש בקרב ההנהגה עצמה. ניצנים של חשבון נפש תחת אש כבר נרשמו השבוע בהתבטאויות חריגות של כמה ראשי ישיבות. אם פרץ השנאה וההכאה הקולקטיבית על חזם של החרדים לא יאטום אותם לחלוטין ויכניס את המגזר כולו למגננה, משבר הקורונה עשוי להיות גם הזדמנות.