שתי פרשות בספר שמות מתארות באריכות עשר מכות שניחתו על המצרים בזו אחר זו עד שהצליחו להכניע את מלך מצרים, שמהר לגרש את בני ישראל ולשחררם משעבוד ארוך שנמשך כמה עשרות דורות.
פרשנים וחוקרים עסקו רבות בשאלת אופיין של המכות וסדרן, והציעו אפשרויות שונות לחלוקתן. הפסוקים השזורים בינות לתיאורי המכות, המתארים תהליך הדרגתי של הכרת פרעה בה', שמשו בסיס מרכזי לפרשנות מטרתן.
כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' (ז, י"ז)
לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ: (ח, ו)
לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (ח, י"ח)
בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ: (ט, י"ד)
וכאן יש מקום לתהות על ההנחה שעל פיה היעד המרכזי של המכות היה בניין אמונתו של פרעה בא-ל אחד. אנו קוראים בספר בראשית על פועלם של האבות בקריאה בשם ה', אולם מפעל זה התרחש בארץ ישראל כהכנה לקליטתו העתידית של העם, והתמודד בעיקר עם הלקויות המוסריות של עובדי האלילים, ולא התפלמס עם תפיסתם התיאולוגית. האם הבשילו התנאים להפצה אוניברסאלית של יסודות האמונה באל אחד? האם הגיע זמנו של מימוש הייעוד של אברהם 'ואתנך לברית עם לאור גויים' (ישעיהו מב, ו)? האם תפיסתו הפוליתאיסטית של פרעה היא הצרה האקוטית של נתיניו הישראלים?
הוויכוח המר שמתנהל בין הקב"ה ומשה במעמד הסנה עוסק בשאלת בשלותו של העם לקליטת מסרי הישועה העתידית של הקב"ה. משה מביע הסתייגות ממילוי שליחות שזו מטרתה, ומביע פקפוק באפשרות של החדרת יסודות אמונה בליבו של העם:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: (שמ' ג י"ג)
החלל התיאולוגי באמונת העם איננו מפתיע לאור הסביבה האלילית בה הוא חי במשך שנות העבדות במצרים, והעדרם של אנשי דת שיכוונו את העם לאמונה בא-ל אחד.
תשובת ה' איננה מבטלת את חשדו של משה, אדרבה, הקב"ה נותן בפי משה נאום שיציג בפניהם את קדמות הא-ל ונצחיותו, ואת פעולותיו העתידיות למען העם (שמות ג, י"ד – י"ז).
משה אינו מתרצה וחרף ניסיונות חוזרים ונשנים של הקב"ה לצייד את משה בתיאורי הצלה מופתיים, משה מסרב ליטול על עצמו את השליחות בטענה:
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה': (שם ד, א)
משה נעתר לתחנוניו של הקב"ה רק לאחר שהקב"ה מצייד אותו באותות שיוכל לעשות לעיני העם, ובאהרן אחיו שיעביר לעם את דברי הא-ל.
דומה אם כן, כי משה תופס את עיקר שליחותו בהבניה הדרגתית של אמונת העם באלוקיו, והכרה בו כמי שפועל למען פדות עמו וגאולתו. ואם כך כיצד יש להבין את הפסוקים המתארים את פעולת משה ואהרן במצרים כמי שמכוונים לטעת בלב פרעה את ההכרה בא-ל ('בזאת תדע'; 'למען תדע' וכיו"ב), ומה משמעותם של הפסוקים המתארים את תהליך רישומם של המופתים על תודעתו:
וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': (ז, י"ג)
וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת: (ז, כ"ג)
חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים: (ט, כ"ז) ועוד.
על האבסורד לכאורה שבציווי האלוקי לבקש מפרעה לשחרר את העם בשם ישות אלוקית עומד משה כשמשמיע את טיעוניו בניסיונותיו להימנע מהשליחות.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: (שמ' ו י"ב)
מהי אם כן מטרתה של השליחות, האמנם פרעה ואמונתו ניצבים במוקדה? האם האמונה בא-ל אחד אמורה להיות כבר בשלב מוקדם זה נחלתם של כל העמים? ובמה יבדל אם כן עם ישראל ויזכה למעמד של עם סגולה?
משה נדרש אפוא להוביל את העם לתהליך של אמונה בה', כשהוא יודע שדיבור על כוחו וגבורותיו של הא-ל, לא יחוללו שינוי ממשי, והוא נדרש לאמצעים אחרים שיובילו את העם למטרה. האמצעי שנבחר להשגת המטרה הוא פרעה.
דמותו של פרעה, מרגע המפגש עם משה ואהרן ועד למותו עומד במוקד תיאור ההתרחשות, אולם הקהל הצופה בו הוא המטרה.
אמונת פרעה בה' מתחילה מנקודת האפס, בה הוא משמיע דברי כפירה נחרצים:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ: (ה, ב)
נקודת ההתחלה של פרעה, עקשנותו וסירובו לראות במופתים הנעשים לנגד עיניו הוכחה לקיומו של א-ל השולט בבריאה, הם ההופכים אותו למודל הרצוי עבור בניית אמונת העם נדבך על גבי נדבך. הקב"ה חושף את פרעה לתהליך ארוך של הכרה הדרגתית בכל כוחותיו, אולם לא התקדמותו של פרעה מעניינת את הקב"ה, אלא השפעתם של המופתים על בנין האמונה של העם.
ההתבוננות בשליט קשה עורף המעניק לעצמו מעמד של אל, ומגיע אט אט להכרה כי מעל כל מה שהאמין בו מסתתר א-ל ממשי השולט על היקום כולו, ויכול לשחק בו כרצונו, תחזק בקרבם את האמונה באלוקי ישראל כאל הבלעדי שבו תלויה גאולתם. הכרה מוקדמת מידי של פרעה בה' תפריע כביכול לקב"ה לחשוף את המשך כוחותיו בפני העם, ולכן דווקא בשעה שפרעה מגלה סוף סוף ניצני הכרה בה', מתרחשת התערבות אלוקית חסרת תקדים הבולמת את קצב ההתקדמות של פרעה על ידי חיזוק ליבו, ומאפשרת את המשך התהליך.
מופתי ה' ונסיו במצרים מתוארים כסרט תיאולוגי החושף לקהל בהדרגה את שליטתו המוחלטת והבלעדית של ה' בבריאה. השחקן הראשי המקדם את העלילה, הוא דמותו הסרבנית של פרעה, שעקשנותו והכבדת ליבו מאפשרים את המשך חשיפת כוחות ה' בטבע.
שלב החשיפה הראשון של כוח האל מוצג בתיאור מטה אהרן ההופך לתנין ובולע את מטות החרטומים: (שמות ז, י – י"ב). כבר כאן בשלב החשיפה הראשון מתגלה יתרונו של הא-ל כישות השולטת על מי שמוחזקים במצרים כבעלי כוחות על-טבעיים.
אדישותו של פרעה "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (פס' י"ג) מאפשרת התקדמות לעבר השלב הבא.
מכת דם מתקדמת שלב בחשיפת הכוח האלוקי. הנס לא מתרחש בחפציהם של מחוללי הנס, אלא באוצר הטבע המרכזי של מצרים, וכמי שנתפס כאלוהות בפני עצמה - היאור. מות הדגה הוכיח כי אין מדובר במעשה להטוטים כי אם בשינוי טבע ממשי.
מכת צפרדע חושפת את יתרון כח הא-ל בשליטתו על המקום והזמן. הכתוב מתאר את פגיעת הצפרדעים בכל מקומות המסתור של בית פרעה ובתי עבדיו, אולם למרבה הפלא הם אינם מסיגים את גבולות ארץ גושן (שמות ז, כ"ח – כ"ט).
פרעה בפעם הראשונה אינו נשאר אדיש למראה הפגיעה המכוונת בו, ומבקש להסירם. משה מתגרה בפרעה ושואלו:
הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: (ח, ה)
ופרעה הסובל, נופל בפח שהציב בפניו משה, ובמקום לענות את התשובה המתבקשת מאליה, הוא בודק את שליטתו של הא-ל, שזה עתה נוכח בממשותו, על הזמן. וכך מבאר הראב"ע:
'ויאמר למחר' אמר רב שמואל בן חפני, אין מנהג האדם לבקש רק שיסור המכה ממנו מיד. וחשב פרעה כי מערכת כוכבי השמים הביאה הצפרדעים על מצרים, ומשה הוא יודע זה, וחשב פרעה, כי עתה הגיע עת סור הצפרדעים, על כן נסהו להאריך ואמר למחר.
עקשנותו של פרעה מאפשרת למשה לחשוף בפני העם מרכיבים נוספים בכח הנהגת הא-ל.
במכת כינים אמונת פרעה נסוגה אחור, וזאת על אף העובדה שבפעם הראשונה חרטומי מצרים אינם מצליחים לבצע חיקוי של המכה ומגיעים למסקנה כי 'אצבע אלקים היא'.
הנסיגה לאחור של פרעה מקדמת את עלילה ומאפשרת למשה לחזק את עקרון השליטה של הא-ל במקום ובזמן, באופן שלא ניתן יהיה לתלות זאת ביד המקרה:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה: (ח, י"ח – י"ט)
המכה עשתה את שלה, ופרעה נענה לדרישת הזבח של העם. אין ספק שמדובר בהתקדמות, אולם נראה שמשה עושה הכל כדי שלא להתפתות לחלון ההזדמנויות שנפתח על ידי פרעה. בתחילה הוא מתווכח אתו על מקום הזביחה, ולאחר שפרעה נעתר לבקשה זו, במקום להתארגן ליציאה הוא דוחה את הסרת הערוב ליום שלמחרת, ונותן לפרעה פנאי להתחרט, כפי שאכן קורה.
מכות דבר ושחין מחזקות את כל הפרמטרים: השליטה על המקום, השליטה על הזמן, ומעשה בלתי ניתן לחיקוי אף למי שבידיו כוחות על טבעיים (שמ' ט, ד – ו; יא)
פרעה מתואר כמי שמתחיל להפנים את רעיון השליטה של הא-ל על המקום, אולם מכביד את לבו.
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם: (ט, ז)
על תהליך ההבשלה של פרעה בהכרת כוחו של הא-ל מעידה העובדה שבפעם הראשונה לאחר מכת שחין מתוארת התערבות אלוקית המונעת מפרעה להיעתר לבקשת שלוח העם:
וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה: (י"ב)
השפעת המכות על תפיסתו התיאולוגית של פרעה מביאה לחשיפת המורכבות של מטרת האותות:
כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ: כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ: (ט, י"ד – ט"ז)
מהפסוקים עולה כי מכת דבר יכולה הייתה לסיים את תהליך ההכנה לגאולה, אילו מטרתה היתה להשמיד את מצרים, להוציא את עם ישראל מתוכה ולהוכיח לפרעה את יד ה'. אולם למכות מצרים ישנה מטרה נוספת ועיקרית: 'וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ' – פרעה שחווה את המכות באופן אישי, כבר הגיע להכרה חלקית, אולם הקהל המתבונן בנעשה, זקוק להמשך התהליך שיטמיע בקרבו באופן בלתי ניתן לערעור את האמונה באלוקי ישראל.
המכה הבאה, מכת ברד, משמשת להנחלת רעיון תיאולוגי נוסף - עקרון הגמול המנווט את דרכי ההשגחה האלוקית. פרעה מקבל אפשרות להציל את האנשים והרכוש שיכניס לביתו, ובכך להצילם מהפורענות (שמות ט, י"ט – כ"א) רעיון זה פעל את פעולתו והביא להתפרצות תקדימית מצד פרעה, המשמיע לראשונה דברי הכרה בייחודיות הנהגת אלוקי ישראל:
חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים: (כ"ז)
גם קריאתו זו של פרעה לא מסיימת את תהליך ההטמעה הרצוי. שני מרכיבים בתהליך ההסרה של מכת הברד, מעוררים ספק במחשבת פרעה על כוחו של הא-ל ומובילים להכבדה מחודשת של ליבו. הספק הראשון נובע מהפער בין האיום שהתלווה למכה, לבין מימושה בפועל. האיום בִּשר השמדה של כל האדם, החי והצומח שיוותר בשדות, ואילו בפועל מתוארת התבואה שלא ניזוקה.
וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל: וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה: (ט, ל – ל"ב)
חזקוני: 'ידעתי כי טרם תיראון' עדין אינכם יראים שהרי החטה והכוסמת לא נכו ועדיין יש לכם לאכול.
הספק השני נוצר מחמת הפער שבין בקשת פרעה ותפילת משה לבין הענותם:
הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ: ... וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו: (ט, כ"ח – ל"ד)
הפער בין האיום למימושו ובין התפילה להתגשמותה מעלים ספקות חדשים בלב פרעה לגבי כוח שליטתו של הקב"ה בפרטים, ספקות אלו מכשירים את הקרקע לקליטת הארבה ומסריו התאולוגיים. הכבדת הלב מאפשרת גילוי הבט נוסף של הכוח האלוקי במכת הארבה שתפריך את הספקות.
המאפיין המרכזי של מכת הארבה הוא השליטה האלוקית בפרטים (בנוסף לשליטה במקום ובזמן). הכתוב מדגיש כמה פעמים בתיאור המכה את פגיעתה המדויקת בחללים הפורחים שהותירה מכת הברד:
וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד (י, ה)
וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד: (י, י"ב)
וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (י, ט"ו)
והסרת המכה מדגישה את השליטה המוחלטת בפרטים:
וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם: (י, י"ט)
המסרים של שתי המכות האחרונות מתאפשרים מכוחה של ההתערבות האלוקית המחזקת את לב פרעה.
מכת חושך מעצימה את עוצמת השליטה האלוקית גם על חוקי הטבע והיכולת לשנותם בהתאם לרצונו של הא-ל.
המכה האחרונה, מכת בכורות, היא בעלת שתי מטרות, המטרה הגלויה היא כמובן הגמול לנוגשי מצרים על שנות העינוי והסבל שהביאו על עם ישראל, אולם המטרה הסמויה של המכה היא בדיקת דרגת האמונה של העם ובחינת מידת הקליטה של המסרים התיאולוגיים שנלוו לכל אות ומופת שנעשו במצרים. פרטי הציווי מציבים את מבחן האמונה של העם:
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (יב, י"ג)
מריחת הדם על המשקופים מבטאת אמונה בשליטתו של הא-ל על הזמן: "לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (כ"ב) על המקום "וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח" (כ"ג) ועל היותו גומל לאיש כפרי מעלליו "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (כ"ג).
תוצאות הבחינה בשלב זה אינן חד משמעיות, ישנם הפועלים על פי ההנחיות ומורחים דם על המשקוף "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ", אולם בקרב מרביתם דומה שתהליך ההבשלה טרם הושלם. דברי חז"ל "'וחמושים עלו בני ישראל' – אחד מחמישה" (מכילתא דר"י בא, יב) מוכחים מפסוקי מפקד העם יוצאי מצרים ומניינם הזעום של הבכורות.
ביטויי ההכרה דתית של יוצאי מצרים ינבעו במלוא עוצמתם כעבור שבעה ימים, למראה המצרים הטובעים בים:
וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: (יד, ל – ל"א)
*
תהליך ההכרה של פרעה באלוקי ישראל, הנראה כמטרה מרכזית של מופתי ה' במצרים אינו אלא אמצעי מוחשי לתהליך מקביל שאמור להתחולל בצופים המביטים בקשיות עורפו שהולכת ומתרפה בקרב החרטומים והעבדים הסובבים אותו, ונסדקת גם בפרעה עצמו. מראה הפגיעה בארץ הציוויליזציה המפותחת ביותר, והתמוטטות הדרגתית של השליט רב העוצמה כתוצאה של אותות ומופתים הנעשים על ידי מי שמציג עצמו כשליח הא-ל לפעולת שחרור עבדים, אמורה לעורר ניצני הכרה באמתות תוכן השליחות המבשרת גאולה קרובה.
השלבים הרבים של התראה מפני הפורענות, ביצוע הפורענות והמשא ומתן על הסרתה, היו נחוצים לצורך בנין רכיבי האמונה של העם נדבך על גבי נדבך, באופן שבו כל הספקות על מידת ההשגחה ועצמתה הופרכו, וגדולת שליטתו של הא-ל הפכה לבלתי נתנת לערעור.
אט אט, שלב אחרי שלב, רק כך בונים אמונה
ד"ר ברכי אליצור היא ראש קמפוס הנשים במכללת הרצוג