הפוגרום פקד לפתע את סמטאות הרובע היהודי שבין חומות ירושלים. מאות פורעים ערבים, ששעות קודם לכן שמעו נאומי הסתה משולהבים כנגד הצהרת בלפור, במסגדי הר הבית ובמתחם נבי מוסא שליד יריחו, פשטו על הרובע שחגג את יומו הראשון של חול המועד פסח ובידיהם נשק קר וחם.
בתים וחנויות נבזזו והוצתו, גברים ונשים הותקפו באכזריות, ושבעה מהם, בהם מיקירי ירושלים נרצחו. מבצעי הפוגרום שנודע לימים בשם מאורעות תר"פ (1920) ביקשו לצאת מסמטאות העיר העתיקה, ולהמשיך את מלאכת הרצח בשכונותיה של העיר החדשה.
אולם, סמוך לשער יפו ציפתה להם הפתעה. כח הגנה עברי בראשותו של זאב ז'בוטינסקי הדף את הפורעים, וכוחות הגנה אחרים (ובהם בני הזוג רבין, לימים הוריהם של יצחק ורחל) הסתננו במסווה של אנשי עזרה ראשונה לרובע היהודי וסייעו בפינוי תושביו.
הבריטים בדרך כלל עמדו מנגד וחלקם מקציניהם אף עודדו את הפורעים, שביצעו את זממם בליווי שאגות "אל דולא מענא ואל יהוד כלבנא" (הממשלה עימנו והיהודים כלבנו). לאחר מספר ימים בלמו הבריטים את הארועים ועצרו את ראשי הפורעים.. כמו גם את ראשי המגינים היהודים. אלו גם אלו שוחררו לאחר מספר חודשים.
ישנם מספר דעות ממתי החל הסכסוך היהודי ערבי על גורלה של ארץ ישראל, אולם רוב החוקרים נוטים להצביע על יומו הראשון חול המועד פסח, ט"ז ניסן תר"פ (4.4.1920) כנקודת התחלה משמעותית לסכסוך. האירועים שיבואו במאה השנים שלאחר מכן יכללו בתוכם בדרך כלל את אותם מרכיבים שהיו בתר"פ. תוקפנות ואכזריות ערבית, הגנה יהודית שהלכה והשתפרה, וצביעות של המעצמות והעולם, שבדרך כלל, גם אם לא תמיד, נטתה לטובת הצד הערבי.
בשנים כתיקונן מן הסתם היה יובל המאה לפרעות זוכה לאזכור משמעותי. אולם, הימים אינן שכתיקונן, ויובל המאה לסכסוך (ויש שיאמרו יובל המאה לתחילת השימוש בשם הפיקטיבי משהו, עם פלשתינאי) נבלע בדיווחי גרף המתים, מדיניות הסגר והמערכה הבינלאומית להשגת מטושים ומכונות הנשמה. הסכסוך נכנס במידה רבה להקפאה.
אמנם מדי פעם לא מתאפק מחבל פלשתינאי לידות אבן או בקבוק תבערה לעבר רכב חולף בכבישים השוממים, וגם הרשות הפלשתינאית מודה לסיוע הישראלי המסיבי למאבקה בקורונה, באמצעות עלילות דם כאלו ואחרות על חיילים ומתיישבים המפיצים במזיד את המגפה, אולם ככלל הסכסוך במלוא עוצמתו המלווה אותנו מזה מאה, כמעט נמוג ונעלם.
מהי המשמעות של העלמות הסכסוך מסדר היום הציבורי, דווקא בימים בו מלאו לו מאה? יתכן, ואולי אף זוהי האפשרות הסבירה, שעם שוך המגפה, במהרה בימינו ובעזרת ה', נחזור לנוהל הרגיל. חלילה פיגועים, טילים, יוזמות מדיניות כאלו ואחרות, ובצדם למרות המחיר הכואב מדינת ישראל תמשיך כמו במאה האחרונה לצעוד קדימה ולהתעצם, בעוד הפלשתינאים ימשיכו להתגדר ולהתעסק במסכנותם. יתכן גם, שימי הקורונה יהיו קו פרשת מים ביחסים הבינלאומיים והבין אזוריים.
בסופם המקווה, יוכחו הערבים כי מדינת ישראל חזקה מתמיד, בריאה מתמיד ויודעת לסייע בע"ה לכל נזקקי האזור. אולי מציאות זאת יחד עם היחלשותם של איראן ומדינות העימות הכורעות תחת המגפה, תביא אותנו במקום לעוד מאה של דמים, למאה של פיוס והשלמה, שבו יודו הערבים לריבונות היהודית בארץ ישראל, ובתמורה יזכו לכבוד ולזכויות ככל אזרח נאמן.
יהי רצון שימי הפסח יביאו לנו ולעולם כולו את בשורת הבריאות, ואם על הדרך, יבשרו ימים אלו גם בצורה כזו או אחרת את סופם (הרצוי כמובן מבחינתנו..)של מאה שנות סכסוך, ואת כניסתנו לעידן של שגשוג וגאולה, בוודאי ובוודאי שנוכל לומר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.