רבים מהגיבורים שפעלו למען חירות עם ישראל בארץ ישראל היו נערים ונערות שהצטרפו למחתרות שפעלו נגד המנדט הבריטי האכזר, שפגע וגזר גזירות שונות על היהודים כמו מניעת עליה לישראל, הוצאה להורג של מי שהתקומם נגדם, שלח ניצולים מהשואה לכליאה קשה בקפריסין ובמקומות אחרים ואף מקרים קשים כדוגמת פרשת החטיפה העינוי והרצח של הנער אלכסנדר רובוביץ שהיה חבר בלח"י אשר גופתו לא נמצאה עד היום.
למרות גבורתם המיוחדת של אותם נערים, וחשיבות תקופה זו בהיסטוריה של עמנו ומולדתנו, נראה שבציבור הכללי, ובקרב הנוער, מעטים מכירים את המאורעות והעובדות. יתכן שזה ישתנה מעט לאחר שביום ראשון עלתה לשידור דרמה יומית לנוער בשם "פלמ"ח". הסדרה עוקבת אחרי כיתת חניכים בפלמ"ח אליה מצטרפים אח ואחות מעפילים, שורדי שואה מהולנד שנמלטו מהספינה "תל-חי" עליה השתלטו חיילים בריטים. בסדרה משתתפים גם כוכבי נוער כמו יעל שלביה ועומר חזן, שצפויים למשוך צופים רבים.
בגלל שהסדרה פונה לקהל צעיר מוצגת מציאות מרוככת. ההתייחסות לשואה נעשית ברמזים. הבריטים מוגחכים דרך דמות של חייל בריטי אידיוט שקל לגבור עליו. גירוש מעפילים לקפריסין לא נשמע מאיים אם הדימוי היחיד שיש לנוער על קפריסין הוא אי של מסיבות ולא אתר כליאה מזוויע.
למרות זאת, ניתן למצוא מורכבויות מעניינות בטקסט. האחות הבכורה, אלינור, נרגשת להגיע לישראל, בעוד אמיל אינו מעוניין בכך ומתאר את הארץ כמדבר שאין בו שוקולד, ושעדיף היה להגר לניו-יורק ולאכול המבורגר.
אמיל חוטא בחטא המרגלים שמוציאים דיבת הארץ, ומבלי שביקר בה, והוא מגיע אליה בלית ברירה. הסדרה אינה מדגישה מספיק פרט שתורם מורכבות דרמטית לעניין היא שמדובר בנערים ששרדו את השואה, שידעו קושי ומחסור. אין זה הגיוני שאמיל כמו שורדים רבים יעדיף לברוח למדינה של שפע? ובכל זאת, הסדרה מאותתת לצופים שגישתה של האחות אלינור היא הנכונה, על ידי המיקוד בה, הטלת אחריות על המשימה החשאית של הוריהם עליה ועל הסמכות של דמותה לעומת אמיל.
ישנן גם מורכבויות תקופתיות, כמו השאלה האם חברי כיתת הפלמ"ח צריכים להחביא את המעפילים ולסכן את הפעילות שלהם או החלופה שהבריטים יתפסו אותם? הסדרה נכשלת מעט בבניית המתח כשהסכנה הגדולה ביותר היא הגליה לקפריסין, מבלי להבהיר את המשמעות, או העובדה שהבריטים מסוגלים ומוכנים גם להרוג נערים שהם חושדים בהם כפעילי מחתרת.
הסדרה "פלמ''ח" היא חלק ממגמה בשנים האחרונות של שילוב בין נוסטלגיה לאלמנטיים תקופתיים. כבר עלתה סדרת נוער לפני עשור, "חסמבה דור 3" שעסקה בדור הנכדים של חברי המחתרת הספרותית "חסמבה" שפעלו נגד הבריטים, והתרחשה בתקופתנו, ושיקפה קצת נוסטלגיה לישראל וערכיה ותרבותה של "אז".
בסמוך, גם עלתה מיני סדרה בשם "נבלות" שמבוססת על יצירתו של יורם קניוק. הסדרה עסקה בחברים מבוגרים שהיו פלמ''חניקים ויש להם בטן מלאה על מה שישראל הפכה להיות. ניתוחים מסוימים למיני-סדרה הזו רואים אותה כביקורת פוסט-ציונית על החברה. ולאחרונה עלתה סדרה בשם "קיבוצניקים" שלא עוסקת במחתרת, אך כן פורטת על אילו נימי נוסטלגיה לאידיאל הקיבוצי שיכל להיות וקרס.
המגמה הנוסטלגית שוב ושוב מחזירה אותנו לאידיאליזציה של הפלמ"ח ושל הקיבוצים, ובעוד הקיבוצים קרסו הפלמ"ח וההגנה התפתחו לתשתית של צה"ל. אמנם המפלגות הסוציאליסטיות כבר לא בשלטון אך הפופוליזם שלהם קיים גם בימין וגם בשמאל. בעוד שזה משמח לזכור משהו מהמורשת שלנו ולפתוח שוב את השיח הציוני והערכי לציבור ובעיקר לנוער, קשה גם שלא לשאול, למה שוב מזניחים מהתודעה את מורשת האצ"ל ואת מורשת הלח"י? הרי גם כשלומדים על השואה ממעטים אם בכלל טורחים, לדבר על האצ"י והחלק שלו במרד גטו ורשה שנעדר מפנתיאון הגבורה הישראלי והזיכרון הלאומי.
קשה שלא לראות בפרצי הנוסטלגיה לעמודי התווך של המחנה הסוציאליסטי והמסרים הפוסט-ציוניים בכי ונהי על כך שהמחנה הלאומי בעל ערכי החופש והחירות, "גנבו והרסו את המדינה" שהיתה או שיכלה להיות. הגיע הזמן ליצירה פופולרית, איכותית שתצמח מתוך המחנה הלאומי כדי לספר את הפרקים בסיפור הציוני שלא מספרים במערכת החינוך ולא במיינסטרים התרבותי.
דב טרכטמן הוא יועץ קמפיינים בדיגיטל לתנועת "אם תרצו"