40 שנה היו בני ישראל שיצאו ממצרים במדבר עד שנכנסו לארץ ישראל. ארבעים שנה במדבר – זמן ותהליך עד שהפכו לעם.
אנחנו בדורנו זכינו להיות כאן בישראל אחרי אלפי שנות גלות אבל לפעמים זה עדיין מרגיש שאנחנו תועים במדבר – מדבר של שאלות על זהות ומהות; על מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות; על האני, על האחר ועל המחנה. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך של בניית עם וחברה. וגם היום, כמו אז, זה דורש זמן ותהליך.
בשנה האחרונה גברו העיסוק והחידוד במחנאות, בין ימין לשמאל, בין פסילות לחרמות, בין מי צודק ומי טועה. בדרך גברה גם האיבה וכן גם שנאת החינם, שהגיעו לשיאים חדשים המאיימים לפורר אותנו מבפנים.
ואז באה מגפת הקורונה, מיד אחרי תוצאות הבחירות שהוכיחו לנו בפעם השלישית שהעם בחר חצי חצי – או אחדות או כלום. על הקורונה הזו, קשה ועצובה ככל שתהיה, אפשר להסתכל גם כהזדמנות, בהיבט האישי והלאומי, להתפכחות עבור כולנו. הקורונה לימדה ומלמדת אותנו שיש רגעים שהמציאות מחייבת את הביחד כדי לנצח.
זו הזדמנות לעצור לרגע ולשאול שאלות של תהליך: אחרי 72 שנה, בדיוק לפני חגיגות ה-73, מה באמת יקדם בניית חברה ישראלית טובה, מלוכדת וחסינה יותר?
כי היציאת מצרים שלנו בדור הזה והפיכתנו לעם לא יקרו אלא אם נבין כי במסגרת התהליך הזה הגיעה העת לרפא, לחבר ולא להפריד, ללכד ולא לפזר, לאחד ולא לפלג. לנסות לאהוב את עצמנו יותר זה לאהוב גם את האחר. זה יקרה כשכל אחד יוותר מעט מהרצון לשים את עצמו ואת המחנה שלו במרכז, בדיוק כמו במחווה הקטנה והמרגשת של עיריית תל אביב שהדליקה נורות אהבה וחיזוק לתושבי בני ברק.
זה יקרה באמצעות אהבת חינם וכשנאמין שהדרך לאחדות, קשה ככל שתהיה, היא אפשרית אם רק נלמד שלעתים צריך להתפשר ולא להתבצר, וזאת על מנת לבנות ביחד משהו שלא בהכרח יהיה מושלם אבל בהחלט התחלה למשהו טוב יותר.
אני מאחלת לכם, לכל בית ישראל שנזכה לזמנים של חירות ושחרור מלא מהקורונה, זמנים של חיבור ואחדות בתוכנו, שנהיה גאים וראויים תמיד לארץ הזאת.
