א. הפרסומים הרבניים בתקופה האחרונה, העברת ליל הסדר ב'זום', 'הקלות' בדיני נידה כשבכל יום ה'היתרים' הופכים קיצוניים ומוזרים – עד ה'היתר' לטבול באמבטיה – מעוררים מחשבות אודות היחס שבין הדרישה לשמור על עקרונות – בנידון זה עקרונות הלכתיים-אלוקיים – לבין התחשבות בחולשה האנושית. מכלל הפרסומים שהוזכרו ועוד פרסומים דומים בשנים האחרונות עולה, שהדאגה המרכזית היא לאדם, לצרכיו הרגשיים, לשביעות רצונו, לאיזון הנפשי שלו.
אנושי. אנושי מדי.
היכן ההקרבה? הנכונות לתת מעצמך? לסבול עבור אמונתך? למות על קידוש השם? או לפחות לדחות סיפוקים? הרושם המצטבר הוא, כי התורה נועדה להיות 'תוֹסָף רוחני' חשוב בחיינו. לא יותר מזה. הרוח הנושבת מבין הפרסומים היא של מין בורגנות רוחנית, שאינה מוכנה להקריב מהנוחיות שלה כמעט כלום. שבת=עונג שבת. חג=סעודות ותפילה חגיגית. ולא, אינני סבור שחייבים לסבול כדי להיות עובד ה', אבל יש להגדיר את סולם הערכים ומה נדחה מפני מה. מה עיקר ומה טפל.
בני אדם אינם עשויים מנייר, הם עמידים הרבה יותר, בייחוד כשיודעים שהסבל הוא למען עקרון קדוש, אמונה, שמירת ההלכה. ליל סדר אחד בלי משפחה וילדים מסביב לא הורגים איש. גם לא מערערים את החוסן הנפשי והבריאות, למעט מקרים פרטיים, ייתכן שיש הרבה מקרים כאלה. אבל, רבש"ע, למה לפרסם 'פסקים' באופן גורף וברעש? מורי ההוראה יודעים היטב כיצד לפעול ב'שעת הדחק', 'הפסד מרובה', 'מקום צער' ועוד. מתייעצים עם פוסק גדול, מביאים לפניו את פרטי המקרה, ולא לומדים מ'פרסום רבני' בתקשורת.
אבל האנושיות המוקצנת – שלעתים תגדיר עצמה בתור 'קשובה' יותר לרגשות השואל – תחפש "היתרים הלכתיים" לכל מצב. עד ההקצנה להתיר מה שגובל באיסורי עריות, ומעבר לו. יש גם מי שמנצלים הזדמנות זו להתפרסם בתור 'פוסקים מקילים', ולזכות באהדת דעת קהל.
על דברי הגמרא שתלמיד ותיק היה ביבנה שיודע לטהר את השרץ בק"נ טעמים (עירובין יג,ב) כבר הקשו התוספות למה מתייחסים ברצינות לפלפולים של הבל? יתכן שהגמרא התכוונה להזהיר מפני תופעה כזו, שעלולה לצאת אפילו מתלמיד ותיק, ומפלפול לכאורה הלכתי. אלא שהמסקנה, אבוי – השרץ טהור!
ב. הדבר מתחבר להלך רוח הקיים בקבוצות מסוימות, הרואות את המצות בין אדם לחברו כעיקר התורה, ובין אדם למקום – במקום שני. לעתים נדמה כי יש הסבורים שהתורה היא מעין 'אישור' למה שבין כה וכה נראה נכון מבחינה אנושית-מוסרית, וזה העיקר. בין אדם למקום – רעיון חשוב, אך רק במקום שני. העיקר שאתה בן אדם. יש האומרים בקול רם, שכל בית הכנסת ישמע, "לעולם יהא אדם". את המילים "ירא שמים" כבר אומרים בלחש...
באותה אוירה, באים לרב ומבקשים "פתרון לבעיה הלכתית". כלומר ההלכה יוצרת 'בעיה', עכשיו נראה איך אנחנו פותרים אותה. תשובה שלילית כנראה לא תתקבל...
טרם שיצאתי לשדה הרבנות, עשיתי "שימוש" – סטאז' של פרחי רבנות – אצל כמה רבנים. דוקא בהמתנה לפגישה עם הרב משה הלברשטאם זצ"ל, דיין ומורה הוראה חריף בירושלים, למדתי את אחד העקרונות החשובים ביותר. הרב דבר בטלפון בקול והדלת היתה פתוחה. שמעתי אותו אומר בערך כך: "ועכשיו תאמר שאשתך שברה רגל, וחמותך מגיעה מחו"ל לביקור, ותבקש ממני היתר". אינני יודע מה היתה השאלה, וזה גם לא חשוב. הרב, בפקחותו העצומה, הגדיר מראש את המהלך לתוכו רוצים להכניס אותו, וכביכול הודיע – לא אכנס לשם! את החוליה החלשה תחפש במקום אחר, לא בהלכה.
יש מי שהפכו את ההלכה לחוליה החלשה, וכבר ידוע מראש מי נדחה מפני מי.
ג. בדרשתו המפורסמת 'זה סיני' אמר הרב סולובייצ'יק :
כשה"אורתודוקסיה המודרנית" מחפשת דרכים להפקיע תוקף קידושין ולבטל גיטין, לתת פרשנות מסולפת לחזקות שבחז"ל עפ"י תפיסות מודרניות כדי לעקוף את בעיית הממזרות, כל זה הוא אנטיתזה לעיקרון של הכניעה וההתבטלות לפני העליון-על-כל יתברך שמו... ראשית אנו מבטלים בפני האינסוף את ההגיון היומיומי, מה שאני מכנה "ההגיון של הביזנסמן", או "ההגיון של האיש האוטיליטרי" (=תועלתני) ואנו מקבלים ללא סייג את ההיגיון של סיני. שנית, אנו מבטלים את הרצון היומיומי... ואנו מקבלים ללא סייג רצון אחר, הרצון של סיני... זו הסיבה שחז"ל תמיד השתמשו בלשון 'עול', כלומר בלי להתחשב בעובדה שקבלת מלכות שמים היא לעיתים מאד לא נוחה אלא עול כבד.
התורה קוראת ליהודי לחיות חיי גבורה הרואית, חיי הקרבה מסירות נפש. לא נוכל להתיר לאשת איש – ולא משנה כמה טרגי יהיה המקרה – להינשא מחדש בלי גט. לא נוכל להתיר לכהן לשאת גיורת. ולעתם המקרים הם מאוד טרגיים... אני נצר של בית רבני. האמינו לי שר' חיים (סולובייצ'יק ,סבו של הגרי"ד) היה רגיל לנסות בכל כחו להיות מיקל. אבל ישנם גבולות גם לקוּלות של ר' חיים. כשאתה מגיע לקו הגבול כל שתוכל לומר הוא: "אני נכנע לרצון העליון על כל, יתברך שמו לנצח נצחים".
בספרו "איש ההלכה" (עמ' 13-14) יוצא הרב סולובייצ'יק במלחמת תנופה נגד התפיסה הרואה בדת בעיקר צורך ותועלת:
"השקפה פופולרית זו אומרת כי החוויה הדתית נוחה ומתוקנת, רכה וענוגה, הרי היא נחל עדנים למר רוח ומי מנוחות לקשה יום [...] מתרפק על הדת כתינוק על אמו ומוצא בחיקה מקלט ראשו, קן תפילותיו הנידחות, נוחם על כל אכזבותיו ויסוריו. השקפה זו - מקצתה מעורה בשכבות היותר עתיקות של הנצרות, מקצתה מושרשת בפילוסופיה הפרגמטית המודרנית [...] כל עצמה של השקפה זו על הדת בשקר יסודה.
התודעה הדתית [...] אינה כל כך פשוטה ונוחה [...]אין הדת מהווה מלכתחילה מקלט של חסד ורחמים למיואשים ומאוכזבים, ונחל עדנים למדוכאי הרוח ".
לכשנמחיש גישה זו, נאמר כי אין העונג עיקרה של שבת – אלא ההקרבה של הימנעות מעשיית מלאכה. זו תיבחן בעיקר כשהמשימה קשה. למשל, כששבת נכנסה ובדיוק נתקעת ל-25 שעות בתחנת דלק, כשיש לך רק מים מהברז. כשהגיע ליל הסדר ואתה עורך אותו לבד, ומקיים את שאלות 'מה נשתנה' כפי שאמרו חז"ל "ואם לאו – הוא שואל לעצמו"... או-אז, באה לידי ביטוי קבלת עול מלכות שמים.
*הכותרת – בגרמנית – שמו של ספר מפורסם שכתב הפילוסוף פרידריך ניטשה.