בקבוצת הפייסבוק של המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת (שהפכה להיות קבוצה פעילה עם תחושה של משפחה גדולה בימי הקורונה והבידוד) נשאלנו מה הדבר הראשון שנעדה אחרי שנצא מהבידוד?
ידי הקלידו במהירות הבזק וללא היסוס את התשובה "אסע לאבא שלי ואחבק אותו חצי שעה ברציפות". אבי בן 88 סיעודי מתגורר עם עובדת זרה, התאלמן לפני כשנה וחצי מאמי האהובה והבדידות לצערי איננה זרה לו. אך יותר מתמיד הבידוד הכואב הנכפה הרחיק אותי ממנו (ובצדק למען בריאותו) ומבני המשפחה.
טכנולוגיה לאחרי הקורונה: אחד השינויים המשפחתיים הבולטים ביותר והמזוהים ביותר עם תקופה זו היא העלייה המטאורית בשימוש בטכנולוגיה. הטכנולוגיה סייעה לנו להיות בקשר משפחתי בימי הקורונה ולמעשה במידה רבה הצילה אותנו (תחשבו על הבודדים בבית או בבית האבות).
בני, צוער בבה"ד 1 שלא הגיע הביתה שבועות רבים, יכול היה לראות את אבי ולשוחח עמו באמצעות שיחת וידאו בווטסאפ. באופן כללי קבוצות הווטסאפ המשפחתית (המצומצמת של המשפחה הגרעינית והמורחבת) הפכו פעילות יותר בימי הקורונה. אין זה מפתיע שכן מחקרים מצביעים על כך כי הווטסאפ המשפחתי מהווה פלטפורמה באמצעותה בני המשפחה שומרים על קשר ותומכים אחד בשנייה וכי המרחב הווירטואלי המשפחתי משלים ומתאחד עם המרחב הפיזי.
גם אפליקציית הזום כיכבה לא רק בלמידה מרחוק אלא גם בהווי המשפחתי. משפחות התקבצו סביב מסך מפוצל למפגשים משפחתיים. נדמה היה לעיתים שהטכנולוגיה אפשרה הפוגה משגרת חיי היומיום העמוסים המקשים על מפגשים משפחתיים.
נשאלת השאלה החשובה מה מכל אלה יישאר אחרי ימי הקורונה? אני מניחה שהווטסאפ המשפחתי ימשיך לפעול ויהווה מקור תמיכה ושהמעבר לתקשורת טכנולוגית אף יעמיק. השימוש הזה עשוי להגביר את הקשרים המשפחתיים, למשל נכדים ונכדות שישמרו על קשר רציף יותר עם סבא-סבתא. מצד שני חשוב להקפיד שהוא לא יהפוך לתחליף קל מדי שישלול מהמבוגרים את המגע האנושי שאין לו תחליף.
משפחה: גם במרחב המשפחתי הביתי שנכפה על כולנו בימי הבידוד נוצרו הזדמנויות צמיחה משפחתית שמשאירות עתה, לאחר שיצאנו לחופשי, זיכרון משפחתי נעים של פעילויות משותפות והורים נוכחים (גם אם הוא לא חף מרגעים של מתחים ומריבות). זיכרון זה, בדומה לטיולים משפחתיים שאותם זוכרים גם אחרי שנים, מחזק את תחושת השייכות והשורשים המשפחתיים. בטוחה גם כי ילדים שראו את הוריהם עם כל הקושי מתפקדים ושומרים על אופטימיות בימי המשבר, להם יש סיכוי טוב להתמודד עם קשיים בהמשך חייהם בזכות מודל חיקוי זה של הוריהם.
סביר גם כי הורה ששיתף את כל בני המשפחה במשימות הביתיות (אם בזכות אידיאולוגיה חינוכית או מתוך ניסיון למנוע קריסה של ההורים) לימד את הילדים על עצמאות ומחויבות משפחתית וקל לשמור עליה גם היום אחרי שיצאנו מהבידוד. היו גם הורים שלמדו להכיר טוב יותר את ילדיהם בימים הבידוד הביתי (חסכו את הביקורת איך לא הכירו אותם קודם, התוצאה היא החשובה כעת).
אבל עד כאן התחזית האופטימית. המציאות של משפחות לא מעטות בימי קורונה אופיינה באינטנסיביות של יחד ללא פתחי מילוט המאפשרים את המרחב האישי של כל אחד.
משפחות רבות חיו בדלת אמותיהם ללא יכולת להתאוורר במרפסת או גינה פרטית של ביתם. ילדים רבים ראו הורים מודאגים וחסרי אונים שאיבדו בין לילה את מקור פרנסתם והיו שהגיעו אף לפת לחם. הורים במצוקה לא יכלו היו להוות מקור תמיכה ובטחון לילדים בזמן שילדים היו זקוקים לכך יותר מתמיד- חרדה בשל מחלה, צמצום מעגלי התמיכה המשפחתיים וללא שגרת לימודים (הורה שנלחם על פת לחם לא פעם מתקשה לדאוג לשגרת לימודים מרחוק של ילדיו).
כל אלה הובילו לקשיים רגשיים והתנהגותיים של הילדים לכך ניתן להוסיף קושי של הורים למצוא עבודה או חזרה לעבודה לשעות רבות בניסיון לפרנס ולהחזיר חובות שנצברו מימי הקורונה. לחץ וקשיי פרנסה ידועים כעשויים להוביל לאלימות בבית.
גל של אלימות במשפחה היא למעשה תוצאה קשה במיוחד של האיסור לצאת מהבית והבידוד. הלחץ הנגרם על ידי ריחוק חברתי החמיר את המתחים בבית והגביר את הסיכון לאלימות במשפחה ואלימות מינית כלפי נשים וילדים. עבור נשים וילדים קורבנות אלימות, ימי הקורונה בביתם, הפכו אותם לזמינים להתעללות ופגיעה כל הזמן. הסגירה של בתי הספר, מקומות עבודה והריחוק מהמשפחה המורחבת, מהחברים ואפילו מהשכנים, הקשו לאתר את קורבנות האלימות במשפחה.
גם עובדים סוציאליים רבים הוצאו לחל"ת ולא היה מי שיעזור. משרד הרווחה דיווח בימי המשבר על עלייה של 760% בתלונות על אלימות ועברות מין רק כלפי ילדים. היום, משיצאנו מהבידוד החברתי, צו השעה לאתר את כל נפגעי האלימות במשפחה (בני משפחה מורחבת, שכנים, אנשי חינוך ממסגרות החינוך, קולגות בעבודה, אחיות ורופאי משפחה) ולדרוש מהממשלה להקצות בדחיפות משאבים לסיוע מקיף בטיפול בנפגעי האלימות במשפחה. משימה לא קלה בפני עצמה בסדר העדיפויות התקציבי של המדינה לאחר ימי הקורונה ועוד קודם לכן.
מבוגרים ובתי אבות: ולסיום, אחזור למשפחה שמטפלת בהורה זקן. ימי הקורונה לימדו רבים מאיתנו כי בסופו של דבר האחריות על מצבם ובריאותם הוא של בני המשפחה. עלינו לפעול ככל הניתן לאפשר הישארות של זקנים בקהילה. הפתרונות המוסדיים התבררו כבעיה גדולה. מערך שירותים תומך בבית הוא התשובה הנכונה אבל גם היקרה. לא כל המשפחות יכולות לשאת בכך בעיקר לאחר תקופת הקורונה.
משפחות רבות מוצאות עצמן בימים אלה בדילמה קשה, מחד הרצון לשמור על ההורה הזקן בביתו ומנגד העלות הכרוכה בכך, המצב כלכלי כתוצאה מימי הקורונה וזמינות המשפחה לסייע להורה בביתו בימים בהן משפחות רבות עסוקות בשיקומן.
נראה כי לאחר הקורונה יעלו לפחות התהיות והדרך לפתרון מוסדי תעבור יותר מסננים ותלווה ביותר היסוסים, ואולי טוב שכך הוא.
נראה כי ימים לא פשוטים עוד צפויים למשפחות רבות ועל החברה לתת דעתה על כך ולהחזיר לאחר ימים של ריחוק חברתי את העקרון החשוב של קרבה חברתית, אחריות חברתית וערבות הדדית.
ד"ר בת כצמן היא מרצה במחלקה לחינוך וקהילה וראש חטיבת חינוך ומשפחה במחלקה ללימודים רב תחומיים, המכללה האקדמית כנרת