״האם את מוכנה לשוחח בטלפון ולעזור לאם צעירה להפיג את הבדידות?״ כך שאלתי מכרה שלי, מתוך כוונה לעזור לתושבת בני ברק, הסובלת מהקורונה והמצור. ״רק לשוחח ולעזור להפיג את החששות והבדידות. האם חולת קורונה ולכן בבידוד משלשת ילדיה הקטנים, כך שודאי כואב לה מאוד.״
תשובתה היתה: כן, אבל… לא אוכל לשקר או להסתיר את רגשותי. אני למשל לא יודעת אם היא עומדת דום ביום הזכרון לשואה ולגבורה״... עניתי שכשאדם צריך עזרה, לא מתחילים לפשפש בציציותיו, אלא עוזרים לו.
מכרתי הסכימה לעיקרון, אך ליבה לא היה אטום מלעזור לצעירה, שעדין לא עברה ״מיון זכאות לעזרה״, השמור לחרדים בלבד. היא לא הכירה אותה, אבל כבר כעסה עליה רק בגלל שהיא חרדית.
דחיית הבקשה לעזור לאם הצעירה היא דוגמא אחת מני רבות לתגובות שחוויתי, תגובות ביקורת ושנאה שפגשתי בקרב קרובי החילוניים והמסורתיים, כששאלתי אם הם מוכנים לעזור לתושבי בני ברק הסובלים, או אפילו מעצם זה שהעברתי מסר חיובי הקשור חרדים. זה לא חדש לי. גם אני גדלתי בסביבה הלא-חרדית.
אם "עיקרון המיון" המקובל עלינו, כחברה, אז האם לרופא למשל מותר להעדיף חולה שחושב כמוהו? אולי הוא חלילה מצביע למפלגה יריבה? אולי האמונות שלהם מתנגשות? האם מותר לרופא מוסלמי להתייחס פחות ליהודי? הרי אמונתם שונה מאוד.
מקובל עלינו לסרב לעזור לערבים, כשאנו יודעים שרובם מצביעים למפלגות לא ממש ציוניות? קשה לי להאמין שרובם עומדים דום ביום השואה או ביום הזיכרון, או מניפים דגל ישראל ביום העצמאות. אותם אנחנו מקבלים, אבל את החרדים – לא.
וכשיש רעידת אדמה בטורקיה, אנו גאים בעזרה שאנו שולחים להם. אנו חושבים על האדם הפשוט שזקוק לעזרה, ולא מתחשבנים איתו על שהוא חי בארצו של שונא ישראל כמו ארדואן.
אבל לחרדים יש לנו אמת מידה מיוחדת להם, ורק להם. אין כאן הגיון, צדק ושיוויון – אלא רגשות למכביר. יש בנינו המפיצים שנאה, אבל הגיע הזמן שנתייחס לכולם לפי אותה אמת מידה. גם כשזה נוגע לחרדים.
ארז אוריאלי היה מנהל המרכז למאבק באנטישמיות בנורבגיה