סיפורים קטנים על איש ענק

ראש לשכתו בעבר של הרב בקשי דורון זצ"ל מספר על האומץ, הבריחה מהכבוד, הדאגה לחלש ותחושת השייכות לכלל המגזרים של הרב.

שמעון כהן - ערוץ 7 , י"ט בניסן תש"פ

הרב בקשי דורון זצ"ל
הרב בקשי דורון זצ"ל
Photo by FLASH90

עו"ד יואב ללום שהיה ראש לשכתו של הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל, מספר על התקופה במחיצת הרב שוחחנו אתו, ופותח: "בצוואה שכתב הקפיד שיש לשמוח והיום כשקוראים את הצוואה שלו אנחנו רואים שניבא את מועד פטירתו".

"בשלוש השנים האחרונות הרב חלה, והרב שמר על הוראות הרופאים במלוא המשמר, הקפיד על מזון בריא והתעמלות, אבל באחרונה הכליות של הרב לא תפקדו והוא נזקק לדיאליזות", מספר עו"ד ללום ומוסיף: "בשנים האחרונות כמעט בכל חודשיים שלושה רץ ווטסאפ שאומר שהרב במצב אנוש. היו מתקשרים אליי ואני הייתי מתקשר לבני משפחה כדי לגלות שזה לא נכון. התפללתי שזה יהיה כך גם אתמול, אבל הפעם זה היה אמתי".

"כשאני עובר על מה שכתוב ומצולם לי מהתקופה הזו, הרבה צף ועולה", מספר ללום. "כשנכנסתי לתפקידי כראש הלשכה זה היה אחרי שהרב סיים את תפקידו כרב ראשי. הייתי צריך להקליט הודעה לטלפון והקלטתי את עצמי אומר 'הגעתם ללשכת הגאון הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון'. באחד הימים הרב התקשר ללשכה ומאחר ולא ענינו השיחה נכנסה לתא הקולי. הרב שמע את ההקלטה ומיד הרב התקשר אליי בבהילות וביקש להסיר מיד את ההקלטה".

ללום מספר כיצד ניסה להבין מה הבעיה בהקלטה והרב הבהיר לו מיידית 'רב אני כן, אבל גאון אני לא, ואני מבקש ממך שלא להשתמש בתואר הזה בשום מקום'. זו הייתה הנזיפה הראשונה שספג ללום מהרב, ו"היו עוד נזיפות. פעם התקשרה אליי גברת, שמעתי את הבקשה שלה ובהתאם ליומנו של הרב ניסיתי לקבוע לה מועד הכי קרוב ומתאים. היא לא ציינה שהיא אלמנה ובניה יתומים וזקוקה לעצה דחופה. טיפלתי בה כמו בכל אדם אחד. היא פנתה לחנן פורת ז"ל והלינה על היחס שקיבלה ממני. חנן פורת התלונן אצל הרב והרב נזף בי 'למה דחית אותה?' אמרתי לרב שיש יומן וטיפלתי בהתאם ללוח הזמנים של הרב, אבל הרב אמר 'יש יומן, אבל בשביל אלמנות ויתומים יש מחוץ ליומן'. אמרתי לרב שלא ידעתי שמדובר באלמנה והוא אמר לי 'חובה עליך לחקור...'. היום אני מספר את זה באהבה ובדמעות".

מוסיף ללום ומספר כי גדלותו האנושית של הרב הייתה גם בלשכתו אך גם בביתו. "גם בבית הוא היה כך. הנהג, שלמה בן שושן, שליווה את הרב לאורך כל השנים, סיפר לי שלאורך כל השנים הרב היה מקבץ אליו אנשים שאחרים לא היו אומרים להם שלום, אנשים פגועי נפש באופן קשה, אנשים שנראים ומריחים לא טוב, הרב היה מקרב אותם ובכל יום שישי היה אצלו פרלמנט של אנשים כאלה. הרב היה שומע את צרותיהם, מעודד ומחזק אותם ואפילו מאכיל אותם בתבשילים שהוא עצמו בישל".

"זה לא הסתיים בכך. הייתי אחראי על הנפקת המדבקות להזמנת האנשים באירועים של הרב והאנשים הללו היו מוזמים לכל האירועים של הרב. הם היו מגיעים בלבושים והריחות שלהם, והרב היה רץ אליהם כאילו מדובר בראש הממשלה".

"אנשים עצרו אותו בכל מקום, והרב התנהל כמו עבד של הציבור, וזו התחושה שהוא נתן לכולנו. צריך לתת שירות לציבור. הוא תמיד דיבר בגובה העיניים".

על התנהלותו של הרב כמנהיג תורני מספר ללום: "הלשכה הייתה בבית אריאל בכניסה לשכונת בית וגן בירושלים, במבנה שכור. למדו אז אברכי כוללים שרצו להתמחות בדיני מראות. זה דורש הרבה עבודה מצד הרבנים אבל הרב לא התעצל וקבע איתם חברותות והכניס את הלימוד ללו"ז העמוס שלו, וכך הכשיר מאות רבות של רבנים שהיו למומחים בדיני מראות. במסיבות סידור הוא התייחס לילדים כאל הדור הבא של לומדי התורה. חיילים היו אצלו בסדר עדיפויות גבוה מאוד".

בדבריו מזכיר ללום את ישרותו ואומץ ליבו התורני של הרב, בין השאר כפי שבא לידי ביטוי בהכרעותיו בסוגיות השמיטה והשיפוט בבתי הדין הרבניים. "הוא ידע שיתקפו אותו, אבל זו הייתה דעתו והוא אמר אותה בלי לשקול מה יגידו בבית הכנסת או מה יחשבו רבנים אחרים, כולל כאלה שהוא ראה בהם רבותיו".

"החסד שלו היה ניבט מכל פינה. אלפי חתנים וכלות הרב והרבנית חיתנו מא' ועד ת' מכספם ובהלוואות שנתנו. לא היה אצלו מושג כזה של עיכוב שכר בכלל ובפרט של אברכים. יום אחד שאלתי אותו איפה כתוב שאסור לעכב שכר אברך. כתוב על שכיר, אבל לא כתוב על אברך. הרב אמר לי ש'הכסף הזה הוא המעט שאני משיג עבורו. זה האוכל והבית שלו, זה השלום הבית שלו, שאני אעכב את זה? זה בדיוק כמו שכר שכיר'. פעם אחת התעכבה תרומה מסוימת לישיבה והגיע ראש חודש וצריך לשלם לאברכים. הרב קרא לי ולשלמה ואמר לנו ללכת לבנק, 'דיברתי עם הפקיד בבנק, קחו מהחשבון שלי ותמסרו לכל אברך את הכסף שלו'".

מוסיף ללום: "הרב לא ניחן בקול גבוה. הוא דיבר בקול חלש ונדמה היה שלכאורה דיבר בחוסר ביטחון אבל הוא דיבר בביטחון מלא, בנחת ברוגע ובכבוד מתוך בריחה ממחלוקת ומפרסום. כל סיפור שסיפרתי עליו הוא שאל למה אני מספר".

"אנשים לא יודעים כמה בתי כנסת ומקוואות הוא בנה בלי עזרה של המדינה בתרומות שגייס עם קרנות שונות. אני משוכנע שאלמלא החוק והחג שמונעים זאת היו באים היום מאות אלפים ללוות אותו".

את השיחה עמו חותם ללום עם סיפור הנוגע לציבור הציונות הדתית. "כשהרב נכנס להיות ראשון לציון ראו בו חלק מהפוליטיקאים החרדים שליח שלהם ומי שיקדם את האינטרסים החרדים, אבל הרב ראה עצמו שליח של עצמו. הוא דיבר בפני מכינות, ישיבות הסדר, ישיבות גבוהות, חילונים ועוד. הוא ישב עם הרב לאו בוועדה למינוי דיינים. הובא בפניהם מינוי של 12 דיינים. באו עסקני הוועדה החרדים והכינו רשימה מדויקת של מועמדים, ובתוכה נישלו את הציבור הדתי לאומי ממינויים. הם טענו שעכשיו תורם אחרי שהמפד"ל מינו בעבר. דעתו של הרב לא הייתה נוחה מכך והוא ניסה לשנות את רוע הגזירה ולא עלתה בידו. אמרו לו שאין מספיק מינויים כדי לחלק לכולם, ואז הוא שאל אותם 'ואם אני משיג עוד מינויים?', אמרו לו שינסה".

אותם עסקנים היו משוכנעים שלא יעלה בידי הרב להשיג את המינויים, אך הוא ברגע שהבין שאם יצליח להשיג תקנים יקבל את הסכמתם, נכנס לרכבו והורה לנהג להגיע ללשכת ראש הממשלה יצחק רבין. הוא ניגש למזכירת ראש הממשלה ואמר לה 'לא קבעתי פגישה עם ראש הממשלה, אני יושב כאן בפינה ואם תהיה לו דקה אפגש אתו'. אמר והתיישב עם ספר בפינת חדר ההמתנה. בין פגישה לפגישה סיפרה המזכירה לרבין שהראשון לציון ממתין בחוץ. רבין רץ אליו ושאל למה אתה ממתין כאן. אם היית אומר לי הייתי בא אליך. הרב אמר לרבין 'אני רוצה למנוע פילוג בציבור. רוצים למנות רק את האנשים שלהם. אני רוצה למנוע מחלוקת'. רבין כשר הדתות אישר עוד שישה מינויים שהניחו את דעתם של כל הצדדים".