ביום שישי, בין הבל הסירים ואדי האטריות של פסח, מצאתי את עצמי נשברת ומתקשרת לאמא בהיסטריה, אמא שכבר מתחילת המשבר יושבת ומחכה למשיח שרק יחצה את הכביש וינחת אצלה בבית פלוס אבא שיקום עם שאר ישני קץ,
אמא שיושבת לבד כי הנכדים שומרים עליה כמו כספת ורק רוצים שתמשיך לחיות בבריאות, ממנה בדיוק ביקשתי תשובות או הסברים או השד יודע מה.
"דברי איתו, אמא, תסבירי לי מה הקטע של אלוקים? חלאס' נמאס, רוצה שזה ייגמר כבר, מה הוא רוצה ממנו, פשוט שיסביר את עצמו בצורה ברורה, ננסה להבין ונסיים את הסאגה הזו יחד".
נראה לי שכמו כל עמישראל בימים המטורללים האלה, אני ברכבת הרים רגשית, מעשית וטכנית, אבל כשאני מסירה לרגע את המסכות תרתי משמע (רק בבית, כמובן) הקורנה מקבלת ממדים אחרים לגמריי ואני חשה כמו בפרק תנכ"י שאנחנו עדיין יוצרים אותו.
ליל הסדר הביא איתו את ההכרה המדהימה הזו, ומצאתי את עצמי מסבירה לצאצאי בפאתוס למה מה שקרה לנו זה וואו, כן ליל הסגר שעשינו בבית, בלי סבא וסבתא כמו כל שנה, עם לק ג'ל שידע ימים טובים יותר, ועם בעל שנרדם מייד אחרי שולחן עורך כי הוא עבד חיוני בימים שקדמו לחג.
ברגע של גילוי נאות סיפרתי לילדים כמה כיף שלא הייתי חייבת להדחס למלמלות בשביל תמונה לפייס, ואיך הפכנו כולם לשווים, כולם בבית, בלי תמונות מפולטרות נוצצות מפסח באיים המלדיביים כשר למהדרין, כמובן.
ואיך זה שאני לא חייבת כלום ללוז צפוף שכולל שינוע משפחתי ממעיינות בדרום לעשרות אלפי ישראלים בעין הכחולה של ישראל, רק בשביל תיוג אינסטגרמי וסטורי מפונפן,
כמה אנחנו משועבדים ביום יום למה יחשבו עלינו ומה יגידו, ואיך נראה ומה נקנה בכדי שנוכל להראות קבל עם ועדה את יופיינו ומעשינו, עבדות אמיתית.
מצרים, כמה שתאורי ההגדה מספרים על שיעבוד וצעקות ומרחץ דמים יהודי, היהודים הפכו לחלק בלתי נפרד מהאומה המצרית ושקעו עד צוואר במ"ט שערי טומאה, האבסורד הוא שהם אפילו לא חשו עד כמה הם עמוק בבוץ, הם התרגלו לחיים האלה וזה היה נראה להם טבעי, עוד שער אחד הם לא היו נגאלים וכל סיפור מצרים לא היה מתרחש.
אך בסוף מה שכן גרם להם לצאת זה האותנטיות שהם שמרו, הם יצאו כעם שלם לא שינו שמם לשונם ומראם, וזה מה ששמר עליהם ושמר עלינו לאורך כל הדורות למרות הכל, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם.
ועכשיו איך לעזאזל מצרים קשורה לימים האלה? מעבר לכל טקסי המצה והכורך והסיפורים והניקיונות איך הסיפור הישן הזה מתחבר לכאן? אנחנו עם מתקדם ונאור, מי תקוע בעבר למען ה'? זה כל כך גלותי, שח לי חבר חילוני השבוע, אתם בחברה החרדיתמתעקשים על הגלותיות הזו, ת ת ק ד מ ו.
וזה בדיוק העניין שנראה שהוא פיספס, מצרים על כל סיפוריה והגדותיה (הטעות במקור) שייכת לעכשיו, כי הדור הזה שיצא ממצרים, בזכותו אנחנו כאן היום, בזכותו היהדות חיה ובועטת ומקיימת תורה ומצוות בארץ הקודש, וכן, גם הטומאה שהם היו שקועים בה מעל הצוואר, כל כך עכשווית, כאומה אנחנו שקועים בכל כך הרבה חומר, חיים בעולם ווירטואלי שרובו פייק ומאחז עיניים, עמוס בסופרלטיביים ובמוחצנות.
ובתוך כל הקרחנה המנצנצת הזו הגיעה הקורונה, נגיף פצפון שאפילו לא רואים בעין בשר, ומשבש לנו את החיים ומחזיר אותנו לחיות כמו פעם בבתים, בלי קהל, בלי עבודה, בלי מותרות, הכי פשוט שיש, המגפה הזו מכניסה אותנו לפרופורציות, אנשים חזקים וחשובים שאני מכירה נקטפו במהירות, ואפילו לא זכו להלוויה ראויה, סיפורים טרגיים על אבות ואמהות שנכנעו ליצור הארור הזה אחרי מלחמה בקצת חמצן שעוד נותר להם.
וברגע הכואב הזה ובתוך החשכה יש קרן אור שנקראת בני חורין, דווקא מתוך המצב הכי נמוך מתגלים דברים שמי שמשכיל להבין או להתבונן בהם חווה הארה וכלים שהוא יוכל לקחת אותם הלאה, לזקוף קומה כיהודי גאה, שמקיים מצוות ולומד תורה למרות הקושי המנטלי, למרות השוני.
תיאר לי זאת בפשטות, אחי, אברך בן תורה אמיתי, וסיפר כי בעיניו המניינים שפסקו, והעדר החברותא ותפילה בציבור זה כמו שלוקחים ממישהו את הסמארטפון, זה לקחת את החמצן הכי גדול שלו, ולמרות זאת הוא ממשיך ועושה את זה באהבה, זו מלחמה על אמונה ועל ערכים שהם חלק מה די אנ איי של שומרי המצוות.
ולא רק.
כמה לא מוזר שדווקא בעת כזו שנאת אחים חוגגת והחרדים מתנוססים בפוסטים רווי שנאה כאלה שהפיצו את הקורונה בעולם, לא אכנס לליבו של העניין שהוא נושא לפוסט נפרד, אך הדברים פשוטים, החרדים בעת כזו מתכנסים וחושבים איך מייצרים מתוך הכאוס עוד אהבת חינם, עוד קטיפה של מצוות ומעשים טובים ( זקא ישראל לדוגמא יצא בקמפיין של לתרום את ה500 ₪ מענק המדינה לילדים, למשפחות נזקקות) כי זה בסופו של דבר יכול להוות תרופה גם אם לא לגוף לפחות לנפש, ומאידך יש נשמות יפות של המוני חילונים שמגלים סולידריות ואכפתיות מדהימה ולא מצטרפים לפסטיבל האביב השונא הזה, וזה מדהים ומרגש עד דמעות.(אביב גפן, ריגשת)
והיחס של אחיי מבני ברק אל כוחות הבטחון וצה"ל בכבוד באכפתיות בהדדיות, התמונות האלה מרגשות, וכל סיפור או תמונה כזו שווה אלף פוסטים של אנשים שרק מחפשים לזרוע שנאה וגועל במעטפת של נאורות והבנה במשהו שהם לא.
וכשכל זה ייגמר, ונמצא את עצמינו במציאות של אחרי, בליקוק פצעים, והחזרת הנורמליזציה לחיינו נזכור שהקורנה לא הגיעה סתם, והיא טמנה בחובה לימוד אינסוף וחמלה, ורחמים ופשטות שיכולים להפוך להיות חלק מחיינו אם רק נבחר בכך.
אתי קצבורג היא בלוגרית, מלווה עסקית ומרצה, פעילה חברתית