אני וה-waze
כשפרץ הווייז לעולם והכתיב לנו כיצד להגיע ממקום למקום, הרגשתי בתוכי אי-שקט. אמרתי לעצמי מבפנים וגם סיננתי בין השפתיים-"מי הוא שיגיד לי איך לנהוג?? מאיפה הוא חושב שהוא יודע יותר ממני איך להגיע מהבית שלי לירושלים?? ועוד ועוד משפטי חשיבות עצמית, וכך יצא שבכל נסיעה שלי הייתי בכוונה מפעיל את הווייז, בוחר להתעלם ממנו ונוסע רק בדרך שאני בחרתי, וכשהייתי מגיע ליעד גיליתי ...שהוא צדק, והדרך שהוא הציע היתה מהירה משלי. כך גם קרה בפעם הבאה וגם בפעם שאחרי, ושוב ושוב, עד שהרמתי ידיים (לא מההגה, חלילה...) ובענווה התחלתי להקשיב להדרכותיו והפסקתי 'להילחם' בו.
מה הסיפור שלך?
סיפור הווייז הוא סיפור קטן של תחושת חוסר אונים אל מול מציאות גדולה וחזקה ממני, מציאות שבה אני הקטן ניסיתי להיות חזק יותר מהמערכת ומצאתי את עצמי לומד שיעור ב'דע את מקומך ואת יכולותיך ובעקר את אי-יכולותיך'. אך למרות כל הפתיחה הנ"ל, אני מזכיר לעצמי שאסור לי להפוך את הסיפור הזה לסיפור היחידי של חיי, וימי הקורונה והדיווחים השונים מאזנים אותי ומוסיפים לי עוד סיפורים אחרים וחשובים.
ימי הקורונה-מחשב מסלול מחדש
פתאום פרץ הנגיף לחיינו והתחיל להכתיב לנו את המסלול מחדש. הוא אמר לנו מה לעשות, עם מי ומתי, הוא לאט לאט הוריד לנו את מפגשי החיים מאלפי אנשים למאה ומשם לניתוקים חברתיים. הוא סגר לנו מקומות עבודה, מפגשים משפחתיים נאסרו עלינו, ועל אף שחגגנו את חג החירות כולנו הרגשנו (ועדיין...) עבדים שלו, ולמרות שהתחלנו לספור את ספירת העומר ספירת הנדבקים והנפטרים, המובטלים והמחלימים מעסיקה אותה יותר. הקורונה הפכה להיות 'הווייז –הקשוח של החיים' שלי ושלנו, בארץ ובעולם, והווייז הזה, שוב מנצח, ואני לומד שיעור עולמי בענווה וברמת היכולת האישית והאנושית,
אז זהו- שלא!
נכון שהנגיף שינה את הסדר העולמי. נכון שתמונות מגיעות מכל העולם על מקומות בילוי ואצטדיונים ריקים, כיכרות עמוסות אדם- מושבתות, ותחבורה ציבורית ביבשה, באוויר ובים חדלה לתפקד מכל המקומות, אבל המוח והלב האנושי לא חדל, לא נכנע ולא מרפה.
מוחות רבים, חריפים ויצירתיים מנסים ללחום בנגיף ומשיבים מלחמה. העולם לא מוכן לקבל את ה'נוק-אווט' ואנו בעיצומה של מלחמת עולם שלישית. בחזית עומדים המדענים וחדרי המיון, בקרב ניצבים בתי אבות ומשפחות מודאגות, אל אלה מצטרפים משרדי הממשלה, רופאים, אמנים, מובטלים ואנשים פשוטים. אין כניעה ואין דגל לבן. יש חיפוש ויצירה, ניסוי ותהיה. המוח האנושי מוסיף בדיקות, תופר בגדים סטריליים מיוחדים ומטיס מקצה העולם אל הקצה השני חומרים כימיים לחיפוש אחר הפתרון.
בתוך ההתרחשות העולמית מצטיינת ישראל 'בחוצפתה הצברית' ובלב החם שלה לבניה. ה'מוסד' גונב מבחנות, התעשייה האווירית מחליפה את פס הייצור של כלי הנשק לפס ייצור עבור מכונות הנשמה ומטוסינו מגיעים לקצות העולם כדי להביא הביתה, בעוז וברעות, את המטיילים הישראלים באשר הם שם. כל מטוסינו שבו הביתה בשלום.
לא נעצור
היצירתיות האנושית מביאה לייצור ביתי של מסכות אף ופה, של לחיצת יד דרך המרפק , של חתונות בדשא הסמוך, של אימהות שהפכו את הבית שלהם לגני שעשועים ושל תפילות רחוב המוניות כמו גם של שירת עידוד מהמרפסות--שבת אחים ואחיות. אין כניעה-יש חיפוש של שמחה. אין כפיפות ראש אלא להיפך, וכמות הבדיחות בוואצטפ –תוכיח.
האנושיות במיטבה, הישראליות מרקיעה שחקים והיצירתיות בשמים. אחווה והתנדבות, אכפתיות ואחריות אישית מביאים את אמני ישראל לא לכבות את כלי הנגינה אלא לשמח אנשים בהופעות מהבית, שיעורים בכיתה מתחלפים בלמידה מרחוק, ושיעורי אקדמיה כמו גם שיעורי בית המדרש מועברים בzoom מבית המרצה או הרב אל פיג'מת הסטודנטים ולומדי התורה.
היצירתיות פוגשת גם את עולם ההלכה שמחפש ומנסה, שמעמיק לימוד בתורה שבעל פה ומגיב מתוך נאמנות למחוייבות ההלכתית למציאות המתחדשת: משם התחולל הדיון על ליל הסדר בזום (בלי להיכנס למסקנות הסופיות שלו) כך מגיעות אלינו פסיקות שונות ביחס לתפילה ביחיד, במרחב הציבורי, תפילה מקוצרת וממרפסות הבתים. הלכות הגעלת כלים וביעור חמץ קיבלו ביטוי מיוחד השנה כמו גם טבילת כלים וטבילה במקווה.
ישנה תנועה. אין חידלון. ישנה התרחשות מתמדת. המוח עובד. הלב היהודי פועם. הזהירות חשובה והכרחית וההקפדה על הכללים מצילה חיים, אך בתוך המסגרת שנוצרת אני מוצא את עצמי מדי יום מתפעל מהיצירתיות ומהגיוון, מחוסר הכניעה להשבתת החיים כמו גם מהחיפוש אחר הדרך החדשה והאחרת. אל מול 'ווייז –הקורונה' החוסם לנו עוד מסלול ועוד אחד, אנו מוצאים כביש עוקף או נתיב אחר בדרך התקווה.
שוצפים וקוצפים בטוב
במסכת ברכות משולה התורה למים הזורמים במדרון נהר כשלפתע הם נתקלים בסלע גדול החוסם את דרכם. המים, לאחר ההתנגשות הראשונה, לא נכנעים לסלע אלא שוצפים וקוצפים, חיים ובועטים במציאות הסלעית המשביתה והחוסמת, עד שהם מפלסים לעצמם מהצדדים נתיבי מילוט ודרכם הם יוצאים לדרך חדשה. כך התורה. ועל אף שכל נתיבותיה שלום, כשהיא פוגשת מניעות היא שוטפת ומחפשת נתיבי ביטוי עמוקים ומחיים. כך האנשים שאני מרגיש ושומע. האנושות שוצפת ורוצה. חיה ומחפשת. דורשת עומק ומרימה מבט אל חיים בריאים וזהירים, אל חיים גדושים ואחראיים, אל האור שעוד יגיע ואל האופק שעוד יבוא.
עד אז, אני מודה לקורונה שזיכתה אותי להכיר בטוב האנושי ובכוחות-החיים הבלתי נגמרים של האנשים הטובים שבעם הנפלא שלנו. כוחות יצירה אלו כמו גם כוחות התפילה והבקשה- יובילו אותנו אל מחר טוב יותר, אנושי יותר ומצמיח יותר. אני משוכנע בכך.
ואולי, שכשיתירו לנו לנסוע בחופשיות ברכבים נפעיל את הווייז וננסה לנצח אותו... ואם לא אותו אז ננסה ווייז קשוח אחר שיחסום את דרכנו. ונצליח.
הכותב: אביה ששר, נשוי למרב, אבא וסבא לשישה, ראש האולפנא בעפרה