זוכרים מרחוק: יום הזיכרון לשואה - בצל הקורונה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יתקיים השנה בסימן "הצלה בידי יהודים בשואה". הנה סיפוריהם של ששת מדליקי המשואות בעצרת הפתיחה ב"יד ושם"

ערוץ 7 , כ"ב בניסן תש"פ

זוכרים מרחוק: יום הזיכרון לשואה - בצל הקורונה-ערוץ 7
עצרת יום השואה ביד ושם, בשנה שעברה
צילום: הלל מאיר/TPS

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תש"פ-2020 ייפתח ביום שני הקרוב בשעה 20:00, בעצרת הממלכתית בכיכר גטו ורשה ביד ושם, שתיערך בסימן "הצלה בימי יהודים בשואה - סולידריות בעולם מתפרק".

בעצרת יישאו דברים נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. את אבוקת הזיכרון יעלה יו"ר מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו ואת דבר נציג הניצולים תשא שורדת השואה נעמי קאסוטו.

במהלך העצרת יועלו שש משואות של שורדי שואה. משואה ראשונה: זוהר ארנון, משואה שנייה: אביבה בלום-וקס, משואה שלישית: חיים ארביב, משואה רביעית: לאה מרים ראובני, משואה חמישית: אברהם כרמי, משואה שישית: יהודה בייליס. במהלך האירוע יוקרנו סרטונים עם סיפורם של מדליקי המשואות.

דני קושמרו ינחה את העצרת, וישתתפו בה הזמרים שירי מימון ושי צברי. את קטעה קריאה יקריא השחקן זוהר שטראוס. הרב הראשי דוד לאו יאמר פרק תהילים, הראשון לציון הרב הראשי יצחק יוסף יאמר קדיש והחזן דניאל דהאן יישא את תפילת "אל מלא רחמים".

לאור מגפת הקורונה, העצרת הממלכתית צולמה מראש ללא קהל ותשודר במועד הרגיל בטלוויזיה וברדיו וכן באתר ערוץ 7.

ששת משיאי המשואות:

זוהר ארנון
צילום: ישראל הדרי

זוהר ארנון נולד ב-1928 בעיר קישוורדה בהונגריה, האמצעי מבין חמשת ילדיהם של בינה ואהרון. הוא למד בחדר, ובגיל עשר הצטרף לתנועת שומר הצעיר והיה לציוני. בגיל 15 עבר לבודפשט כדי ללמוד מקצוע.

ב-19 במרס 1944 נכנסו הנאצים לבודפשט. ביוני עבר זוהר להתגורר עם חבר בבית מסומן שהוקצה ליהודים. בזכות המראה ה"ארי" שלו הוא התהלך ברחובות ללא סימן מגן הדוד על בגדיו, אבל כאשר חיפש עבודה, נדחה בכל פעם שהתגלה מוצאו.

יום אחד הגיע זוהר למשרדי הקהילה היהודית בבודפשט כדי לברר מה עלה בגורלם של בני משפחתו שנותרו בקישוורדה. הוא פגש שם את אפרים (אפרא) טייכמן (אגמון), המדריך שלו מהשומר הצעיר. טייכמן סיפר לו שהיה בקישוורדה והציע לצעירים לברוח, אך אלה סירבו כי סברו שהעונש על בריחה הוא רצח כל בני המשפחה. הוא שאל את זוהר אם הוא מוכן לצאת למסע שיסתיים בארץ ישראל, וכאשר זוהר השיב בחיוב, נתן לו טייכמן סכום של כסף בדולרים והורה לו לחכות לו למחרת בערב מול תחנת הרכבת. זוהר הגיע למקום בשעה היעודה, אך לא ראה את טייכמן. פתאום ניגש אליו קצין במשטרת הרכבת ההונגרית. זוהר נרתע. הקצין אחז בו ושאל: "אתה לא מזהה אותי? אני אפרא".

טייכמן היה חבר במחתרת תנועות הנוער הציוניות בבודפשט. אנשי המחתרת ציידו צעירים יהודים במסמכים מזויפים והבריחו אותם לרומניה, וכך הצילו את חייהם של אלפי יהודים. טייכמן הורה לזוהר לקנות כרטיס רכבת לנאג'וואראד הסמוכה לגבול רומניה, ונתן לו מסמכי זיהוי מזויפים. המסמכים זויפו בבית מלאכה של המחתרת.

בעת הנסיעה לנאג'וואראד עלו לרכבת שני ז'נדרמים. כאשר ניגשו לזוהר, הוא העמיד פני סובל מכאבי בטן והז'נדרמים הרשו לו לגשת לשירותים. עם צאתו מהשירותים הוא לבש מדים של ארגון נוער הונגרי וזכר היטב את פרטי זהותו החדשה. הז'נדרמים חקרו אותו, אך הסתפקו בכך ולא לקחו אותו למעצר.

בנאג'וואראד נפגש זוהר עם משה אלפן, פעיל ברשת ההברחה. רק אז התברר לזוהר שברכבת היו עוד תשעה נערים יהודים שנמלטו מהנאצים. אלפן הורה לעשרה להתפזר בעיר בזוגות, כדי שלא לעורר חשד, ולשוב בערב. זוהר וצעיר יהודי נוסף הסתובבו בעיר יחדיו. בערב, כששבו השניים אל מקום המפגש, הצמיד להם אלפן מבריח. זה העביר אותם לאישה זקנה, שהסתירה אותם באורווה. למחרת בערב החל המסע של השניים לרומניה. הם הלכו כל הלילה, ועם שחר גנבו את הגבול. זוהר יצא מרומניה, עבר בבולגריה, יוון, טורקיה, סוריה ולבנון, ובינואר 1945 הגיע לארץ ישראל. הוריו ושתיים מאחיותיו נרצחו בשואה.

זוהר לחם במלחמת העצמאות ולימים היה יערן, מפיק ובמאי. לזוהר ולרעייתו אהובה שתי בנות.

אביבה בלום וקס
צילום: נועם מושקוביץ

אביבה בלום וקס נולדה בוורשה בשנת 1932 לאברהם (אברשה) ולובה בלום. אברשה היה מראשי הבּוּנד ולובה הייתה אחות במקצועה וסגנית מנהלת בית ספר לאחיות. אביבה ואחיה הקטן אולק הושפעו בחינוכם מעוזרת הבית הנוצרייה של המשפחה, והפולנית הטובה שדיברו והכרתם את הטקסים הנוצריים סייעו להם להתחזות לנוצרים בתקופת המלחמה.

במהלך הפלישה הגרמנית בספטמבר 1939 נפגע בית המשפחה בהפצצות ועלה באש. אביבה, אמה ואחיה נמלטו מהבניין הבוער, ורצו עד שהגיעו אל ביתה של קרובת משפחה. האב אברהם לא היה בבית בעת ההפצצה, ורק לאחר מספר ימים מצא את משפחתו. לובה וילדיה עברו להתגורר בדירת השירות של האם בבית הספר לאחיות.

עם הקמת גטו ורשה באוקטובר 1940 השיגה לובה בניין בגטו עבור בית הספר לאחיות. מזמן לזמן השתתפו אביבה ואולק בפעילויות של בית היתומים של יאנוש קורצ'אק, אבל אביבה נזהרה מללכת ברחוב, שכן הגרמנים ירו באנשים באופן אקראי וללא סיבה.

במהלך האקציה הגדולה בקיץ 1942 גירשו אנשי שירות הסדר היהודי את כל השוהים בבית הספר לאחיות. אביבה ואולק הוצעדו עם האחיות אל האומשלגפלץ, כיכר השילוחים למחנות השמדה. לובה לא הייתה בבית הספר בעת הגירוש, וכאשר נודע לה עליו היא מיהרה לאומשלגפלץ והצליחה לשכנע את הגרמנים שהאחיות נחוצות לטיפול במגיפות בגטו. הגרמנים שחררו את האחיות, ולובה הבריחה גם את ילדיה באמצעות החבאתם ברכב להובלת גוויות שיצא מהכיכר.

באקציה של ינואר 1943 נכנסו הגרמנים לבית החולים ברחוב גנשה 33. הם עברו מחדר לחדר וירו במאות חולים, רופאים ואחיות. דקות אחדות לפני הטבח הודיעו פעילי מחתרת ללובה על הפעולה, והיא הצליחה להסתיר במרתף כמה מהאחיות והחולים, וכן את שני ילדיה.

לאחר האקציה החליטה לובה להבריח את שני ילדיה מהגטו. ראשית עלה בידיה להבריח את אולק. לאחר מספר שבועות יצאה אביבה מהגטו כשהיא מוסתרת בתוך קבוצה של יהודים שעבדו מחוץ לגטו. היא הגיעה אל אורליה בורקובסקה, כובסת ענייה ובודדה, וזו מצאה משפחה שהסתירה אותה במשך חודשיים בקירוב. לאחר שמלשין הסגיר את מקום המסתור, הועברה אביבה בין דירות מסתור אחדות במשך כמה חודשים.

גם לובה הצליחה להימלט מהגטו כשהיא מתחזה לפולנייה. היא הגיעה אל מקום המסתור של אביבה וסיפרה לה כי אביה אברשה השתתף במרד גטו ורשה, וכי נתפס בידי הגסטפו ונרצח. לובה יצאה מוורשה, ולקחה עמה את אביבה. בעזרת מסמכים מזויפים שהציגו אותה כאלמנת קצין פולני, קיבלה לובה עבודה באחוזה פולנית. באביב 1944 תקפו פרטיזנים פולנים את האחוזה, הרגו את הבעלים ושרפו את האחוזה. לובה ואביבה ברחו לוורשה ושם שרדו בזהות פולנית עד השחרור. אולק שרד אף הוא בזהות בדויה אצל בני משפחתה של בורקובסקה.

לאחר השחרור הצטרפה אביבה לקבוצה של השומר הצעיר וב-1950 עלתה לישראל. לאביבה בת, ארבעה נכדים ועשרה נינים.

חיים ארביב
צילום: ישראל הדרי

חיים ארביב נולד ב-1934 בעיר בנגאזי בלוב, שהייתה אז תחת שלטון איטליה. הוא היה בן זקונים למשפחה מסורתית בת תשע נפשות, שהתגוררה בשכונה מעורבת של ערבים ושל יהודים ואיטלקים.

בשלהי 1940 כבשו הבריטים את לוב מידי האיטלקים, אבל ב-1941 כבשה גרמניה את האזור והחזירה את השלטון לאיטלקים. בעת הקרבות היו חיים ואמו נמלטים ברגל מהעיר ומחפשים מחסה מפני ההפצצות. לאחר חידוש השלטון האיטלקי הורע היחס ליהודים, משום שהשלטונות והאיטלקים המקומיים ראו בהם משתפי פעולה עם האויב. יהודים בבנגאזי נעצרו, נאסר עליהם לעסוק במסחר, ורכוש יהודי רב הוחרם.

בשנת 1942 גורשו חיים ובני משפחתו למחנה הריכוז ג'אדו, מרחק 1,200 ק"מ מבנגאזי. לפני שנלקחו מביתם, הספיקו הוריו של חיים להחביא מטבעות זהב בתוך כיכרות לחם, בדפנות של המזוודות ובחגורות, בתקווה שאלה יסייעו למשפחה לשרוד. במחנה כל משפחה קיבלה שטח קטן בצריף, ורק מחיצות סדינים הפרידו בין משפחה למשפחה. המזון היה מועט, וכלל בעיקר לחם מעופש. בני המשפחה שרדו בזכות אחיו הבכור ואחותו הגדולה של חיים, שהשתמשו במטבעות הזהב המוברחים כדי לקנות לחם מהבדואים בסביבה. המסחר הזה היה כרוך בסיכון רב, כי לעתים היו השומרים יורים במי שהתקרב לגדרות המחנה. מי שניסה לברוח נורה למוות.

מאות מהיהודים במחנה ג'אדו גוועו ברעב ובמחלות. עם הנספים נמנתה אחיינית של חיים, שנולדה במחנה ומתה ברעב. בסוף 1942 שמע חיים כי עומדים לרצוח את הגברים היהודים הכלואים במחנה. חיים רץ אל המקום שבו רוכזו האסירים, וכאשר מצא את אביו, נצמד אליו כשהוא מתייפח בבכי. לבסוף בוטלה ההוצאה להורג.

עם השחרור בידי הבריטים בתחילת 1943 שבו בני המשפחה לבנגאזי ובנו מחדש את ביתם שנהרס בהפצצות. חיילי הבריגדה הקימו בבנגאזי בית ספר עברי שבו למד חיים. זיקתו לארץ ישראל התחזקה.

בסוף 1947, כאשר החריף המאבק בין יהודים לערבים בארץ ישראל, החלו התנכלויות ליהודים בלוב. סבו של חיים נרצח בידי פורעים. בית המשפחה הותקף, אך שכן ערבי ירה באקדח כדי להבריח את הפורעים, ולקח את משפחתו של חיים אל ביתו עד שהרוחות נרגעו. ב-1949 נסעו חיים ומשפחתו לטריפולי והפליגו ממנה לישראל.

בזכות שליטתו בערבית שירת חיים בחיל המודיעין בתפקידי איסוף, מחקר וחקירת שבויים. הוא היה כתב בעיתון במחנה, וכשנסע לקהיר עם פמלייתו של ראש הממשלה מנחם בגין לסקר את שיחות השלום עם מצרים הצליח להשיג ראיון בלעדי עם הרמטכ"ל המצרי.

חיים מלמד שחמט בהתנדבות בגני ילדים ובמועדוני קשישים. לחיים בן, בת וחמישה נכדים.

לאה מרים ראובני
צילום: ישראל הדרי

לאה מרים ראובני נולדה ב-1926 באירשבה בצ'כוסלובקיה לאליהו ואלנה, בת בכורה למשפחה מסורתית בת תשע נפשות. ב-1929 היגרה המשפחה לעיר אנטוורפן בבלגיה. במאי 1940, כאשר הגרמנים הפציצו את אנטוורפן, נמלטה המשפחה מהעיר.

במהלך הבריחה נותק הקשר בין אמה של לאה ושניים מילדיה לבין בני המשפחה האחרים. במשך שמונה חודשים טיפלה לאה באחיה ובמשק הבית ותפקדה כאם המשפחה.

כאשר נודע ללאה כי אמה והילדים האבודים נמצאים בדרום צרפת, היא הלכה למפקדה הגרמנית וביקשה רישיון נסיעה לדרום צרפת. הגרמנים לא הרשו לאבי המשפחה לצאת מהעיר, אך אישרו את נסיעתם של לאה ושני אחיה עד פריז. בלית ברירה נפרדו הילדים מהאב ונסעו לבד ברכבות, כשהם חומקים מחיילים גרמנים ומביקורות בדרכים.

בליון עלו חיילים גרמנים לרכבת שבה היו לאה ואחיה. הגרמנים ראו את הרישיון המוגבל של לאה ואיימו להוריד אותם מהרכבת. לאה התווכחה עמם באומץ, ולהפתעתה ויתרו לה הגרמנים. היא המשיכה אפוא בנסיעה לדרום צרפת, והצליחה לאתר את אמה בעיר קאראנט. לאחר שבועות אחדים הגיע גם האב, והמשפחה התאחדה מחדש.

בקיץ 1942 חיפשו שוטרים פליטים יהודים בעיר, ולאה יצאה לחפש מקום מגורים חדש למשפחתה. היא נדדה בדרכים ברגל וברכבת, תוך שהיא חומקת מהגרמנים ועושה את הלילות בחדרי המתנה של תחנות רכבת. לבסוף הגיעה אל ראש העיירה שיראק, וזה היה מוכן לתת למשפחתה בית עזוב ללא שירותים. לאה העבירה את משפחתה לשיראק, ושם נולד אחיה הקטן.

בנובמבר 1942 השתלטו הגרמנים על דרום צרפת למעט האזור שהיה תחת האיטלקים. כאשר אביה של לאה נעצר, הלכה לאה אל המפקדה המקומית וביקשה שישוחרר ליממה אחת. היא טענה שאמה ילדה זה עתה וזקוקה לעזרתו של האב. המפקד במקום התרשם מתעוזתה ואישר את הבקשה. לאה ניצלה זאת כדי לברוח עם אביה לעיר ניס, ששכנה באזור הכיבוש האיטלקי. לאחר מכן היא הצליחה להבריח לניס גם את אמה ואת אחיה.

בספטמבר 1943 השתלטה גרמניה על אזור ניס. לאה ומשפחתה נמלטו שוב, והפעם עם קבוצת פליטים. לאה שבה על עקבותיה מספר פעמים בדרך ההררית הקשה, כדי לעזור לקשישים ולנשים שהיו מטופלות בילדים. היא ובני משפחתה הגיעו לבסוף לעיירה בורגו סן דלמצו באיטליה. בעיירה פנתה לכומר דון ויאלה, לימים חסיד אומות העולם, וזה סייע למשפחה להגיע למנזר באזור פירנצה.

בנובמבר 1943 פשטו הגרמנים על המנזר. לאה זכרה שההונגרים הם בעלי ברית של הגרמנים והצליחה לשכנע את הגרמנים שהיא ואמה הונגריות נוצריות שהמסמכים שלהן אבדו. בדרך דומה הצילה נשים יהודיות נוספות.

לאחר שאביה נתפס ונכלא, לאה האיצה באמה לברוח לרומא עם הילדים. היא נשארה במנזר כדי להיות בקשר עם אביה, אך האב גורש למחנות ונרצח.

לאחר השחרור הגיעה לאה לרומא והתאחדה עם משפחתה. ב-1960 היא עלתה לישראל ועבדה כאחות בבתי חולים.

לאה מתנדבת בבית אבות ומבקרת ניצולי שואה בודדים. לה עצמה לא נולדו ילדים. למסיבת יום הולדתה השמונים הגיעו כל בני משפחתה. אחד מהם אמר במסיבה: "לולא מעשייך, כל הילדים האלה לא היו קיימים. הם הילדים שלך".

אברהם כרמי
צילום: ישראל הדרי

אברהם כרמי נולד ב-1928 בעיירה קששוביצה בפולין, בן יחיד להוריו בצלאל ולאה. עם פלישת הגרמנים ברחה המשפחה לוורשה וגרה אצל משה פוזנר, דודו של אברהם שהיה מנהל בית הקברות היהודי. ביתו של הדוד נהרס בהפצצות, והוא שיכן את משפחתו ומשפחות נוספות בבניין בבית הקברות.

אברהם התרגל לחיים בבית הקברות, במקום שבו נערכו 40-30 לוויות ביום. הוא רכש השכלה יהודית לצד השכלה כללית, ואת בר המצווה שלו ציין בבית הכנסת בבית הקברות, בסעודת סלק ותפוחי אדמה שהכינה אמו. אמו עבדה בבניית חומות הגטו, ואברהם עזר לה בעבודתה, על מנת לעמוד בהספק הנדרש לשם קבלת כרטיס מזון.

במהלך האקציה הגדולה בקיץ 1942 הגיעו הגרמנים לחפש יהודים בבית הקברות. דיירי המקום מיהרו להסתתר בבונקר, אבל אברהם ואמו לא הספיקו להגיע אל מקום המסתור ונלקחו עם כל עובדי בית הקברות לאומשלגפלץ, כיכר האיסוף לקראת השילוחים להשמדה. במהלך החיפוש שערכו בבית הקברות גילו הגרמנים את הבונקר, שבו הסתתרו גם בנו של משה פוזנר ובני משפחתו, וירו במסתתרים למוות.

באומשלגפלץ הותר למשה גלבקרון, שומר בבית הקברות, לעזוב את הכיכר. עם צאתו מהמקום הוא לקח עמו את לאה, שהעמידה פנים שהיא אשתו, ואילו את אברהם הוציא כשהוא מוסתר בתרמיל גב. אביו של אברהם שולח לטרבלינקה ונרצח. עם שובם לבית הקברות קברו משה גלבקרון ולאה את בני המשפחה שנרצחו באקציה.

במרד גטו ורשה באביב 1943 הסתתרו אברהם ואמו בבונקר, אבל הגרמנים גילו את המקום ולקחו את כל המסתתרים בו לאומשלגפלץ. אברהם, אמו ודודו משה פוזנר שולחו למיידנק. במחנה מיידנק הופרדה האם מאברהם ונרצחה, ואילו אברהם ודודו הובאו למחנה שבויים בבודזין, שם עבדו בבית חרושת למטוסים. משה שמר על אברהם, נתן לו ממזונו, החזיק את ידו בלילות והפיח בו תקווה.

אברהם ומשה שולחו למחנה עבודת כפייה בראדום. משם הם הוצעדו אל טומשוב מזובייצקי, ומשם הוסעו לבירקנאו. בסלקציה אמר משה לאברהם לעמוד זקוף ולצבוט את לחייו כדי שייראה בריא וכשיר לעבודה. מבירקנאו הועברו יחד בין מחנות עבודה שונים. משה, שסוכך על אברהם והציל אותו לאורך כל הדרך, נפטר יומיים לפני השחרור מתשישות ומחלות.

בספטמבר 1945 עלה אברהם לארץ ישראל. במלחמת העצמאות הוא נמנה עם מגיני גוש עציון ונפל בשבי הירדני. לאחר שחרורו עבד אברהם בבית הספר החקלאי במקווה ישראל והיה מפקח במשרד החינוך. הוא היה איש עדות וליווה כמאה קבוצות בנסיעותיהן למחנות בפולין.

לאברהם ולרבקה, שורדת ברגן-בלזן, שלושה ילדים, תשעה נכדים ו-23 נינים.

יהודה בייליס
צילום: ישראל הדרי

יהודה בייליס נולד ב-1927 בעיר קובנה בליטא, הצעיר בשלושת בניהם של אליעזר וחנה. ב-1941, כאשר הגרמנים כבשו את ליטא, שהה יהודה בעיירת הנופש פלנגה. הוא נכלא עם עוד נערים יהודים בבית כנסת, שם התעללו בהם שוביהם.

באוקטובר שולחו יהודה והנערים האחרים לגטו קובנה. לאחר ימים מעטים נלקח יהודה עם הוריו ועם עוד אלפים מתושבי הגטו אל הפורט התשיעי, אתר הרצח ההמוני של יהודי קובנה. בהיותו בפורט נדחף יהודה עם עוד יהודים ובהם הוריו אל שפתו של בור. יהודה שמע יריות. היהודים לידו נפלו אל תוך הבור והפילו גם אותו. יהודה איבד את הכרתו. כשהתעורר מצא את עצמו בתחתית הבור. הגופות מעליו היו רבות כל כך שהוא לא ראה את אור היום. הוא פילס את דרכו החוצה בין הגופות ונמלט מהפורט.

במהלך הבריחה הוא הגיע לבית כפר וביקש עזרה. דיירי הבית טיפלו בפצעיו, האכילו אותו ונתנו לו בגדים, אך ביקשו שלא יספר שעזרו לו, מחשש לחייהם. בשובו לגטו סיפר יהודה על קורותיו, אך שומעיו לא האמינו לו.

יום אחד, כאשר עבד מחוץ לגטו, נאמר ליהודה שיש אקציה בגטו. הוא נמלט מהעבודה, וניגש לכתובת שמסר לו דודו. עם בואו למקום התברר לו שזוהי מסעדה. בעלת המסעדה העניקה ליהודה מסתור, וסייעה לו לאמץ זהות בדויה. במסעדה הכיר יהודה צעירה בשם גניה פרמנסקאיטה, וזו הסתירה אותו שנה וחצי בבית משפחתה בכפר.

בסוף 1943 הגבירו הגרמנים את החיפוש אחר יהודים מסתתרים, ויהודה נענה לבקשה של אחיו ושב לגטו. במרס 1944 נערכה בגטו אקציה נוספת, שבמהלכה נחטפו מאות ילדים ונרצחו. הורים מעטים הצליחו להסתיר את ילדיהם, ועם סיום האקציה ביקשו אנשי היודנראט להבריח את הילדים האלה אל מקומות מסתור מחוץ לגטו. אנשי היודנראט ידעו על ידידותו של יהודה עם כומר בשם יוקובאוסקיס, וביקשו שיגייס את הכומר למבצע הברחת הילדים. יהודה הסתנן אל מחוץ לגטו והגיע אל הכומר. זה הסכים להירתם למבצע ההברחה וההסתרה של הילדים.

בכל פעם מסרו אנשי היודנראט ליהודה שק ובו ילד מורדם, וציידו אותו בכסף וסיגריות, שוחד לשומרים. הוא היה יוצא מהגטו עם השק, משחד את שומרי הס"ס ומגיע למקום המפגש עם הנזירות ששלח יוקובאוסקיס ואשר לקחו את הילד למקום מסתור. כך הבריח יהודה 22 ילדים מהגטו. לימים הוכרו יוקובאוסקיס ופרמנסקאיטה חסידי אומות העולם.

עם חיסול גטו קובנה בקיץ 1944 שולחו יהודה ואחיו יוסף לדכאו, ועבדו במחנות לנדסברג וקאופרינג. יוסף נפטר, ויהודה נותר יחיד מכל משפחתו.

ב-1946 עלה יהודה לארץ ישראל באוניית מעפילים. הוא התגייס לצה"ל ולחם במלחמת העצמאות.

יהודה היה איש עדות. לו ולרעייתו אהובה שתי בנות, ארבעה נכדים וחמישה נינים.