האור שבתוך הקורונה

איך נוכל לצמוח מתוך האפלה? "בכל דבר יש יופי, אבל לא כל אחד יכול לראות זאת" (קונפיציוס)

ביום בהיר אחד מגיח וירוס, דמוי כתר, שמצהיר על כוונותיו, ומפגין את כוחו העצום ורצונו לשרוד. וירוס ללא העדפות ושאינו מפלה בפגיעותיו. וירוס שנוכחותו מחייבת אותנו להערכת מצב מחודשת, למידה אינטנסיבית, ויכולת הסתגלות מהירה. 

אנו מתבקשים להיכנס להסגר, מוגבלים במרחב תנועה, מזון ועוד משאבי קיום בסיסיים והגרוע מכל- אף אחד לא יודע עדיין איך לנצח את הנגיף וכמה זמן אורח החיים הזה יימשך.  כאשר הקשיים הללו נעשים מלחיצים ונמשכים לאורך זמן, הם עלולים להפוך למשתקים.

במקרים אלו, המחשבות המפחידות והטורדניות עשויות להיות פועל יוצא של חרדה קיומית. ההתמודדות הגלובאלית מול הקורונה שמאיימת על ההישרדות, יוצרת פאניקה כלכלית ופסיכולוגית בעולם.  עם זאת, החיים ממשיכים לכן גם אנחנו, אבל איך עושים זאת? איך מתמודדים אחרי הכל? 

בנסיבות הללו, טבעי עבורנו לחוש פחד ,לכן חשוב שנהייה מודעים לתגובות שלנו לפחד. הפחד יכול לשתק אבל גם לחזק. אם נדע לנהל אותו – נתמודד. אם ניתן לו לנהל אותנו -ניכשל. אז איך אנחנו מנהלים את הפחד הזה כאשר הווירוס הזה סידר לנו תפאורה מושלמת לחוסר אונים וללא מוצא?

פרויד , שדיבר על עיצוב אישיות, הציב את האגו בקדמת הבמה כגורם משמעותי ביותר להתמודדות מול תחושות פחד וחרדה. לדבריו, האגו הוא מנגנון שנועד לוודא שאנחנו עונים לדרישות הסביבה. האגו הוא למעשה, תחושת הערך העצמי שלנו. ממשיכיו (פסיכולוגיית האגו), הדגישו את האגו כגורם המניע את האדם לפעולה, למידה והתפתחות וראו במנגנוני ההגנה של האגו חשיבות גבוהה בפיתוח הסתגלות ובהגנה מפני דחפי הפחד והתוקפנות. מנגנוני הגנה הם ,למעשה, דפוסי התנהגות וחשיבה שנועדו לשמור על האגו ( או עלינו לצורך העניין) מפני תחושות החרדה והפחד.  לכולם יש אגו! לחלקנו אגו חזק וחלקנו אגו מוחלש יותר.  

הקורונה מחייב אותנו להסתגל למציאות חדשה של חוסר ידיעה וחוסר אונים ומאלץ אותנו למצוא את הדרכים שלנו להתמודדות, ללא התראה. בדיוק בזמן הזה, האגו שלנו מכריע את אופן ההתנהלות שלנו אל מול האיום המתנוסס מעל ראשנו. 

אגו שפוגש בתחושת הפחד חווה קונפליקטים ומניע את כל מנגנוני ההגנה שרכשנו מילדות כולל את אלו המעודדים חשיבה שלילית, תוקפנות ועוד, בכדי להתמודד עם הפחד. מלאני ריצ'ס קליין, פסיכואנליטיקנית ממפתחי הגישה הקלניילית,  טענה שכוחו של האגו קשור ביכולתו לשאת חרדה, ויכולת זו היא התנאי ליכולת לקיים קשר עם המציאות המנטלית והחיצונית, ולכן גם לצמוח מבחינה נפשית. אגו חזק מסוגל להילחם בפחד באמצעות מנגנונים מחזקים . קרי ,לבחון את המצב, ללמוד אותו ולקחת דברים בפרופורציות מתוך ההבנה שאם אין ביכולתנו לשנות את המצב, עלינו להתחיל את האתגר של להתאים את עצמנו למצב שבו אנחנו נמצאים. 

לפני הקורונה חיינו היו שונים. נכנסנו למסלול של מרוץ נגד הזמן שהפך לשגרה שהפכה לדרך חיים . אין מקום וזמן לתהות לגבי מה שהיה, ומוצאים את עצמנו ממוקדים יותר במה שיהיה, פחות ממה שקורה היום.  יצרנו חיים של יותר חומר ופחות משמעות וערכיות. הערך שלנו כבני אדם, נמדד יותר  כמותית ( כמה יש לי) מאשר ערכית ( כמה אני יודעת). 

במהלך השנים, בישראל, ניתן לראות פריקה הדרגתית מהחובה שלנו כעם יהודי, "כעם נבחר" לשמש דוגמא מוסרית לכל העולם כולו. בעוד חלק נלחם על הזהות, המסורת והשליחות ביד הדוקה, חלק בחר לוותר על השליחות והייעוד  כמעט לכדי ניתוק מהייעוד והשליחות היהודית שלנו, וחלק אחר לקח את הייעוד לכיוון של מגיע לי, עם היהירות והגאווה שמותר לי להתנהג כראות עיניי ומה שאני עושה מספיק. 

מעציב אותי לראות יותר ויותר תחרות  ושנאת חינם בין אחים.  יותר ויותר אנשים מונעים מרווח אישי.  הפסקנו לכבד האחד את השני, מתקשים לפרגן, להוקיר, ולהודות. הקלות שבה אנו שופטים, מזלזלים, ומבקרים מדאיגה. כואב לי לראות ,שעם כל היכולות האינטלקטואליות והבין אישיות שניחנו בהם כבני אנוש- אנו בוחרים להקטין בערכם על ידי שימוש לקוי בהם ואט אט לאבד את מקומנו בעולם. התחושה אינה טובה. חוסר אמון, חוסר סבלנות, שנאה, תועבה, והרבה כאב ממלאים את האוויר בשנים אחרונות. נראה שקצת איבדנו את עצמנו והגיע הזמן למצוא את הדרך הביתה. 

איך ולמה דווקא נגיף הקורונה, לדעתי, הוא הקו המנחה ליצירת מפה תרבותית מחודשת? ואם לא עכשיו? אימתי? 
בשפה היומיומית שלנו, אנו משתמשים במילה " מהפכה" כמושג שמייצג משהו שהוא לגמרי שונה מהמצב הסטנדרטי והרגיל. "שינוי מהיר, עמוק ואלים, המשפיע על הערכים הדומיננטיים בחברה, על המוסדות הפוליטיים ועל המבנה החברתי" (סמואל פיליפ הנטינגטון ). אני חשה שהתקופה שאנחנו נמצאים בה תואמים להגדרה.  

אני בוחרת להאמין שהווירוס הזה מגיע אלינו כמסר מהיקום ויוצרו לעולם כולו לעצור, לנשום, ולחשב מסלול מחדש! 
כל העולם כולו חווה את תחושת החרדה הקיומית. כולנו באותה הסירה. המצב הזה , לכשעצמו, מעניק לכולנו באופן שווה,  את ההזדמנות לעבוד על המידות הרעות שלנו. בתקופה זו , אין לנו צורך לרדוף אחרי כבוד-רק אחרי בריאות , ולתאווה  וחוסר סבלנות אין ממש הרבה תועלת כשאין לאן ללכת והמשאבים מוגבלים. זה זמן מצוין להרגיש איך זה לחיות עם מידת גאווה טובה במקום. לומדים להסתפק במה שיש, חוזרים לחיי צניעות, והחשוב מכל- לא נכנעים לווירוס.  

מאז התפרצות נגיף הקורונה, אנו חווים שינויים פתאומיים וקיצוניים בחיי היום יום שלנו. הפחד להיות חלק מהמדגם סטטיסטי מביא אותנו לפעול ביתר זהירות, ובצעדים מחושבים ומוגנים. אבל זה רק חלק קטן מההתמודדות שלנו. חויבנו גם בבידוד המכוון את הפוקוס שלנו למרחב מצומצם יותר מהרגיל שגורם לנו לראות דברים מקרוב וברורים יותר, מוביל אותנו לחשוב על מה שפעם היה זמין ומובן מאליו כבעל ערך ונחשק. ואם כבר הבנו שאנחנו נמצאים במצב שהשליטה עליו היא מעטה ואיטית, ההתמודדות הופכת יותר ממוקדת ב" כאן ועכשיו" ובנו. 

אם אנחנו נדרשים להתבודד , הרי זה הזמן המדויק לעשות חשבון נפש, ולנקות את העולם מכל זיהום. להעריך מחדש את סדר העדיפויות שלנו בחיים ,לבחור בחשיבה חיובית כמנוע לחיים טובים יותר ללמוד להודות ולהוקיר, לקבל את האחר, לדעת לכעוס, לבקר בצורה בונה ולדעת לקבל ביקורת , לדעת לשחרר את כל מי/ מה שלא טוב עבורנו ולחזור לחיים שיש בהם יותר חמלה, הבנה, ואהבת חינם. 

היום (בישראל), מאז התפרצות הנגיף, ישנה תחושה שאנשים מתחילים להתעורר ולהכיר שהשלווה והאושר שלנו נמצאים ברוח שלנו ובפשטות. מדברים בשפה יותר דואגת, מזדהה, מקרבת, מחוסר ברירה, מסתפקים במה שיש ולומדים להעריך את מה שיש. מוצאים דרכים יצירתיות להעביר את היום, מתחברים עד כמה שניתן, ולומדים לנהל יום מבלי לחשוב הרבה על המחר, כי הוא לא רלוונטי בזמן הזה. 

בל נשכח את תחושת הפחד שעדיין קיימת ושמניעה את בעלי האגו החזק לאחדות וערבות הדדית ומפזרת תחושת ביטחון אצל אחרים. באופן הדרגתי, ככל שמפנימים את גודל ההשפעה של הווירוס, כל הרשתות החברתיות וערוצי התקשורת מדברים על משמעות והתאחדות לצורך ריפוי ושלווה, מניחים בצד כמעט כל מה שלא רלוונטי. מאיצים להקשיב להוראות, להצטייד בכל מה שרק צריך ונדרש, לדאוג איש לרעהו, להתגעגע לאהובים ולהעריך את קיומם, ולהישאר בריאים ובחיים. אפילו במצבנו המדיני- פוליטי, שהוגדר עד כה כשערורייתי בשל חוסר היכולת להקים ממשלה שתנהיג את המדינה, מצאו שני ראשי המפלגות המובילות, דרך להתאחד ולהתמקד בקיימות. מעולם לא חשתי הקלה כזאת! 

בנוסף, בעקבות החשש הקיומי, ישנו מנגנון שמוביל לאמונה ולאופטימיות. ככל שנאמין בעצמנו כאנשים חזקים, יגבר הרצון שלנו להוכיח לעצמנו שנוכל לעמוד באתגר של להתמודד מול הפחד. ואם נקפיד להסתכל על חצי הכוס המלאה, נקווה לטוב ונתאמץ לנצח את הפחד.  לראשונה בחיי, ראיתי אנשים יוצאים למרפסת בהמוניהם ושרים שירי תפילה לאלוהים זורעים תחושת כוח לאלו שלא כל כך מתחברים לתפילות. כל אחד מנסה למצוא את הנחמה בתוך העצמת האחר. הומור זה אחד הדרכים הנפוצות ביותר אצלנו להתמודד. בדיחות וסיפורים מצחיקים המתארים את הנגיף בחיינו , הפכו לשיח מוביל . האוויר אט  אט מתמלא בטוב , והחשוב מכל, מתחילים לקבל את השיגרה החדשה בהבנה שהיא פה להישאר לתקופה לא ידועה. כולי תקווה שיישאר כך גם לאחר שנצלח את תקופת " הקורונה". 

הבחירה להתמקד בפן החיובי של התקופה המטלטלת הזו, אינה בחירה של כולם כמובן.  ישנם אחרים שההתמודדות שלהם ממוקדת יותר בקושי ובפחד לקבל את ה"גזירה" שהטיל הווירוס. קל ומוכר יותר לאגו שלהם להפעיל את מנגנוני ההגנה השליליים ( כעס, תסכול, שנאה). יש את אלו , שנסיבות חייהם מקשים על האפשרות להתמודד עם הווירוס ממקום של צמיחה ונאלצים להתמודד עם הפחד כל יום מחדש. ישנם את  אלו החשים חנוקים מפחד ומחוסר אונים ובוחרים לבטא את תחושת החשש באופנים שליליים. ויש את אלו שבאופן כללי אינם מזדהים עם תחושותיי. ועדיין, כפי שאני חשה את האווירה הכללית סביבי, תחושות חיוביות כגון עזרה הדדית, חמלה, דאגה, וחיבור מתנוססות באוויר בתדירות גבוהה יותר מהמצב שהינו בו עד כה. וזאת בהחלט התפתחות שמנחמת אותי. 

אני מאמינה שבכל קושי מצויה ההזדמנות לצמוח ואני רואה את האתגר הגדול הזה כהזדמנות ליצור מציאות חדשה הממוקדת יותר בטיפוח האני, התקשורת המקרבת והחשיבה החיובית. 

אני מייחלת שכל אותן הזדמנויות לצמיחה יצופו ושכולנו נשרוד בכדי לספר את החוויה. וכשזה יקרה, אני מאמינה שנוכל להגדיר זאת כמהפכה.   הכל תלוי בנו!

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מאמנת אישית

ביבליוגרפיה

Theories on anxiety in Freud and Melanie Klein: Their metapsychological status. By de Bianchedi, Elizabeth T.; Scalozub de Boschan, Lidia; de Cortiñas, Lia P.; de Piccolo, Elsa G. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 69(3), 1988, 359-368.

Suchman, N., McMahon, T., DeCoste, C., Castiglioni, N., & Luthar, S. (2008). Ego Development, Psychopathology, and Parenting Problems in Substance-Abusing Mothers. The American Journal of Orthopsychiatry, 78(1), 20–28

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.