על מידת הענווה של מו"ר הרב אליהו בקשי-דורון זצ"ל
זכורני ימים מקדם בשכונת בית וגן בירושלים, כיצד חשנו מדי שבוע, שהשבת היא אכן מעין עולם הבא. מיד אחרי תפילת ותיקין בביהכנ"ס "נזר אהרן", קידוש ולימוד עם מורנו הרב בקשי דורון זצ"ל, ב12:00 – שיעור עם הרב נויבירט זצ"ל, מחולל ה"שמירת שבת כהלכתה", ובמוצ"ש – שיעור מפי הרב יעקב יוסף זצ"ל . התפעלנו מן היֶדע, מהעוצמה ההלכתית, אך בראש ובראשונה טבלנו, בארבעים סאה של ענווה.
אדם אומר לעצמו: איך אני יכול לישון מוקדם ולהשכים ל'ותיקין'?! יש לי אינסוף דברים לעשות! – אבל כשאתה רואה את הרב הראשי לישראל, שוודאי גם לו יש אי-אלו דברים לעשות, קם מדי בוקר ל'ותיקין' – אתה יודע שגם אתה יכול.
ובשבת בבוקר, מדי אחרי 'ותיקין' ו"קידוש" מכובד בעזרת-הנשים, אנו מצפים בקוצר רוח לַשיעור השבועי בענווה: איך רב ראשי מתנהל עם צאן מרעיתו? כ30 איש שרובם המכריע 'עמך' ישראל, בעלי-בתים שעמלים כל השבוע לפרנסתם, ובשבת קודש באים לשעה וחצי של הִתעלות רוחנית, בצִלו הרחב מאוד של הרב. החומר, מותְאם לַלומדים: הרב מתחיל סבב של גריסת משניות מסכת "שבת"; כל אחד קורא בתורו 2 משניות, כולל קשישים המתקשים לראות, וילדים המתקשים בקריאה, ובשבת הבאה ממשיכים מהפרק הבא.
עוברים ללמוד פרק בתנ"ך, עם רש"י ו"מצודות". קולו הנמוך והרך של הרב יוצר הקשבה דרוכה, והרב משלב תוך כדי הסבר הפסוקים דברי חכמה וחיזוק, שיפים גם לנערים המקשיבים, וגם לבני-התורה.
לסיום, "שולחן ערוך" עם "משנה ברורה". כאן יורד הרב לפרטי הלכות מהחיים, משלב סיפורים מנסיונו הרב, ופותח צוהר לאישיותו הנחשפת במלוא גדלותה ופשטותה. כשלמדנו הלכות "תפילין דרבנו תם", שעליהם כתב ה"שולחן ערוך" שדווקא "ירא שמים" יניח אותם, ורק אם הוא "מוחזק ומפורסם בחסידות" – והיום כידוע, כל "חוזר-בתשובה-חודשיים" מהדר להניחן – שאלנו את הרב: "מתי באמת ראוי להניח תפילין של ר"ת?".
הרב עונה שזה תלוי בכל אדם, בתחושה האישית שלו; ואז מִתפתה מישהו ושואל: "מתי באמת הרב התחיל להניח תפילין של ר"ת...?".
הרב מנסה להתחמק – אך הציבור לוחץ בחיוך... זה אמנם הרב הראשי לישראל, אך מה נעשה והוא עצמו העניק לנו את התחושה שמדובר ב'אחד משלנו', כביכול? מי לא זוכר, כיצד ישב ביום-כיפור בכִסאו, וציון הגבוה שסיים 'עליה' לתורה, ניגש אליו כנהוג לקבל את ה"חזק וברוך" המסורתי ולנשק את יד הרב – ולפתע ניצל את המעמד והִטביע נשיקה מצלצלת במצחו של הרב, שאפילו מִצְמוּצָהּ נשמע היטב בבית הכנסת האפוף חרדת קודש: "אני אוהב אותך!" קרא ציון וחזר למקומו, והרב – אחרי שניה של התאוששות – צחק במלוא-הפה, ואִתו געה כל הקהל בִּצחוק של מחילה וסליחה; גירסה ספרדית ירושלמית חמה, לָרועֶה המחלל לעצמו בבית מדרשו של הבעש"ט ביום הכפורים.
"תראו...", עונה הרב לאִטו, "...אני, גם כשהייתי רב בבת ים , לא חשבתי שאני ראוי לזה. גם אחר כך כשהייתי בחיפה היססתי אם אני ראוי; עד שהיה מעשה עם מישהו מהקהילה, שנתפס על בעיות עם מס-הכנסה, וישב בכלא. פעם כשיצא לחופשה, סיפר לי שבַּכלא יש הרבה התעוררות דתית, שיעורי תורה, ושאפילו יש 4 אסירים שמניחים תפילין של רבנו תם... אמרת לעצמי: אם כבר בכלא מניחים תפילין של ר"ת – אז כנראה שגם אני רשאי" (...).
הנמכות-קומה מעין אלו, היו מותירות את הציבור פעור-פה; החדשים, היו כמו צובטים את עצמם ושואלים: "זה באמת הרב הראשי...?! ראש אבות בתי-הדין בישראל?!?". והוותיקים היו עונים לעצמם, שכנראה, כך היה נראה הלל הזקן נשיא הסנהדרין.
* * *
כשנפטרה עליו רעייתו אֵם-ילדיו, באתי ללשכתו לשמוע ולכתוב אודותיה דברי הערכה ורוב דבריו נסבו על ענוותה, פשטות הליכותיה, ואמונתה החזקה. לכבודה, לא חס על כבודו ומעמדו, וסיפר סיפור אישי, שלא כל רב ראשי יספר על עצמו:
"כשחזרנו מהחתונה של הילד האחרון, סגרנו את הדלת, ופניתי ואמרתי לה: "זהו, אסתר, השלמנו ב"ה את המעגל. חיתָּנו את כל הילדים, ועכשיו שוב נשארנו שנינו לבד...". היא הגיבה מיידית ואמרה בזעזוע קל: "חס ושלום! אנחנו אף פעם לא לבד - הקב"ה תמיד אִתנו!"...
*
מי שעקב שנים אחר נוסחת חייו 'העממית' כביכול, החל מיחסיו עם הציבור, מִפגשיו עם אנשי-דת מוסלמיים, ועד פסיקותיו הגאוניות בהלכה - הבין שיש כאן קו-חינוכי עצום: עד שאתה מציע חידושים גדולים ומהפכניים, הבה נשתמש בַּדברים ה'פשוטים' כביכול; אלה שבעולמנו המתחדש מדי שעה, נתפסים כמשהו שאבד עליו הכֶּלח. כי דווקא אלה ישפיעו יותר מכל, ובעיקר: על הכל; על רוב הציבור. לכן כיתת רגליו מדן ועד אילת, לטכסי חלוקת סידור לילדים בכיתות ב'; לנסוע למרחקים, כדי לכבד אדם היושב 'שבעה', וכדו'.
פעם הבאתי לו ספר ילדים חדש, וביקשתי את חוות-דעתו. הוא קרא, ואישיותו הרכה, הכוללת, לא יכלה לשאת את העוול המתואר בסיפור (אף שהכוונה היתה לחנך, כיצד נוהגים מול עוול שנִּגרם לך): "למה לחשוף ילדים קטנים, לְסיפור כזה קשה? עדיף לחזק את המידות הטובות; למשל, לדון את השני לכף-זכות. הנה אתן לך סיפור שקרה ממש אתי...", ושוב נדהמתי, כיצד לא נמנע לחנך "על חשבונו" האישי:
"כשגרנו בבת ים, שבת אחת אשתי ע"ה חשה צירי לידה חזקים, ונסענו אחה"צ לבית החולים ליולדות דג'אני, שפעל אז ביָפוֹ. השבת יצאה, ובַשנים ההם הייתי מעשן 'כבד' [עד שאחרי ראש-השנה אחד שהיה צמוד לשבת – חדלתי ב"ה לעשן] ומובן שחיפשתי סיגריה... יצאתי מביה"ח שמא אמצא חנות סמוכה, ולאט לאט הגעתי לאזור המסעדות בשדרות ירושלים, ליד כיכר המִּזרקה. האמת, שלשומר מצוות קשה להסתובב באזור הזה... מסעדות שלא שומרות שבת, שלא לדבר על מאכלות פיגולים – ממש 'שומר נפשו ירחק', ועוד אני עם בגדי רב...
חשבתי לחזור לבית החולים, אבל הכורח לעשן לא הניח... אולי אתעכב כאן עד הבוקר – ואיך אחזיק מעמד? חזרתי 'בלית ברירא', נכנסתי לאחת החנויות וקניתי סיגריות. והנה בדרכי חזרה אני רואה לפתע בחנות סמוכה, יהודי חוזר בתשובה מאחת הקהילות בבת ים. התפלאתי: מה עושה היהודי הזה מבת ים בחנות כזו, ועוד מיד בסמוך לצאת השבת? מיד הפניתי את פָּני והתרחקתי, כדי שלא יבחין בי ויתבייש. במוחי, עלו כל מיני מחשבות...
חזרתי לבית החולים, ולפתע בהמשך הלילה, פגשתי את היהודי הזה במסדרון בית החולים; מתברר, שגם הוא הביא בשבת את אשתו ללדת... ודרך אגב סיפר, ש'נתקע' בלי סיגריות, והלך לקנות בחנות שליד הכיכר...!
אמרתי לעצמי: תִּראה כמה צריך להתחזק בלדון את השני לכף זכות! הלא בַּמקרה שלי, זה לא היה כ"כ קשה; שהרי אני עצמי נאלצתי להיכנס לאותו אזור מפוקפק רק בגלל כורח שהיה לי – אז איך לא דנתי אותו לכף זכות, שגם הוא הוכרח מאיזו סיבה!?
סיפור כזה, יחנך את כולנו להתחזק במידת הסניגוריה, שכ"כ נחוצה בחברה, ואתה רשאי לפרסם אותו".
היום, באיחור של עשר שנים, נכתב סיפור זה בדמע, לזכרך מורנו ורבנו האהוב; אתה, שוודאי הִנך עומד ומלמד בכל עוז סניגוריה על כלל ישראל, שכה אהבתָּ.
"תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אִתי, ורבים השיב מעוון".