"הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת", זוהי תמצית יחסו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לסיעת "ימינה" מאז קיבל נתניהו את ההכרעה על הליכה לממשלת רוטציה עם בני גנץ.
כל עוד נתניהו היה זקוק לימינה על מנת לבצר את גוש הימין ולמנוע את האפשרות להדיח אותו מראשות הממשלה, הוא היה מוכן להבטיח לראשיה הרים וגבעות. ברגע שהוא לא זקוק להם יותר, אז הם פשוט מיותרים מבחינתו, חסרי כל חשיבות.
שום מחיר לא יקר מדי עבור נתניהו, כל עוד כסאו האישי כראש הממשלה עומד בסכנה. נתניהו מוכן למכור הכל לכחול לבן תמורת הבטחת כהונתו לשנה וחצי נוספות כראש ממשלה ועוד שנה וחצי כממלא מקום ראש הממשלה עם סמכויות מיוחדות.
הנושא היחיד שמטריד כרגע את ראש הממשלה, ובגללן המשא ומתן הקואליציוני עדיין לא מגיע לסיום, הוא שאלת מעמדו האישי. זה הנושא שמטריד את הנושאים ונותנים שבוחנים כל הזמן רעיונות יצירתיים של מנגנונים שכולם מיועדים למטרה אחת, להבטיח את שרידותו הפוליטית של נתניהו. על כל הנושאים האחרים ראש הממשלה למעשה מוכן לוותר.
כך למשל מתברר שבליכוד ויתרו לחלוטין על הדרישה לאחיזה ימנית משמעותית בוועדה לבחירת שופטים. 5 שופטי בית המשפט העליון שעשויים להתמנות בקדנציה הקרובה יבואו כולם כנראה מאותו האגף המשפטי שהשמרנות ממנו והלאה והאקטיביזם הוא לחם חוקו. זה יקרה באמצעות ויתור על הנציג השלישי של הקואליציה בוועדה, שיגיע גם הוא, כך מסתמן, משורות "כחול לבן".
ביממות האחרונות נודע לאנשי ימינה שנתניהו מזלזל בהם כל כך, עד כדי נכונות לסחור בתיק החינוך עם "כחול לבן", למרות שנכון לרגע זה החינוך זהו התיק המשמעותי היחיד שאמור להישאר בידי ימינה גם לאחר הקמת הממשלה. מתברר שנתניהו מעוניין לראות את ימינה באופוזיציה, ולשם הוא דוחף אותה באגרסיביות.
אבל האמת שאין על מה להתפלא. יחסו של נתניהו לציונות הדתית היה מאז ומעולם יחס אינסטרומנטלי. משתמש ומקרב כשהוא צריך, זורק כשאין בה צורך. הרבה מילים יפות ומעט מאוד מעשים. זו המדיניות של נתניהו כבר שנים, וכעת היא רק מגיעה לאחד השיאים שלה.
כדאי שמצביעי הציונות הדתית יזכרו את זה בפעם הבאה שהם הולכים לקלפי, מי זוכר אותם, ומי שוכח אותם רגע אחרי הבחירות.