אלון שטרנברג
אלון שטרנברגצילום: רוי שטיין

ימי המגיפה נראים כאילו הם לקוחים משובר קופות הוליוודי. מעולם גלובלי של שפע, פיתוח טכנולוגי ואינספור הזדמנויות אנו עדים למציאות חדשה שלא חשבנו שנראה במאה ה-21.

מאות אלפי חולים מציפים את בתי החולים בעולם, האבטלה זינקה בעשרות אחוזים, השמיים נסגרו לטיסות, ענף התיירות בקריסה והעתיד לוט בערפל. תפיסת החוסן שלנו התערערה בשניות מול נגיף בלתי נראה שמכרסם באוכלוסיית העולם כולו. התגובה האוטומטית והמתבקשת לתופעה היא פחד. פחד מהמצב החדש, מדאגה ליקרים לנו ומהיום שאחרי.

בשעה שכולנו מפחדים אנו נוטים להתכנס לתוך עצמנו, לבנות חומות ולחפש הסברים. אבל כאן, בדיוק כאן, מתחילה להירקם המחשבה במוחות של רבים כי מדובר בתכנון, שגזירת הגורל איננה מעשה כוח עליון אלא מזימה - תוכנית מלאת שנאה וחמדנות - ויש אשמים, כמובן. אותם האשמים שאליהם האצבע מופנית בכל פעם שמתרחש אירוע שגובה קורבנות בנפש. עצוב לומר אך המגיפה חשפה שוב את פרצופה המכוער של האנטישמיות העולמית.

זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנו עדים לתופעה כזו. הטבע האנושי זימן הזדמנויות רבות בהן האצבע הופנתה אל היהודים. עוד בימי המגפה השחורה היהודים הואשמו בהפצת המחלה באמצעות הרעלת בארות המים. אמנם חלפו 700 שנה מאז אותה עלילת דם, אך הנה אנו רואים שעוד חוזר הניגון. רק לאחרונה הצהיר המטיף התימני איברהים אל-עוביידי כי "היהודים הפיצו את המגפה כחלק ממזימתם להשתלט על המסגדים הקדושים במכה ומדינה".

למרבה הצער לא מדובר בתופעה שולית או חד פעמית - במשרד החוץ פרסמו לאחרונה כי יש עלייה עולמית בגילויי האנטישמיות בעקבות הקורונה. זו הפעם השנייה בתוך שנה שהממצאים מעידים על עלייה חריגה באנטישמיות. מדובר למעשה במגמה שלילית שצריכה להדאיג את כולנו.

אחרי שהבנו את גודל הבעיה, הביטו בנוער - אותו נוער שיישאר בערב יום השואה בבית. השנה לא יתקיימו טקסים מסורתיים בעיר והתלמידים לא יעמדו בצפירה בחצר בית הספר. אז מה ישתנה בלילה הזה מכל הלילות? במשנה נכתב: "אם אין אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי?". אל תמתינו שהמורה או המדריך בתנועת הנוער ימצאו את הזמן לכך, מערכת החינוך עדיין מתקשה לעכל את המציאות החדשה.

לכן התפקיד של כל הורה מקבל כעת מקום חשוב מאין כמותו. אם לא תסבירו לילדיכם עוד היום איך האנטישמיות בשנת 2020 חיה ובועטת - לא נוכל לצפות מהם להבין כאזרחים בוגרים שהתמונות בשחור-לבן אינן לקוחות מגלקסיה אחרת. הדור שכל עולמו מונגש על מסך נייד, רחוק שנות אור מאושוויץ ומיידנק. הצורך בידע ובכלים למאבק באנטישמיות הם צו השעה - אם לא נבהיר לבני הנוער עוד היום כיצד יהודים נרדפו במאה הקודמת, הם ייאלצו להבין בדרך הקשה שהאנטישמיות לא מתה ושהיא חזקה יותר מתמיד.

אבל אל תזלזלו בהם בבקשה, הם יודעים יותר ממה שאתם חושבים. יתרה מכך, ייתכן ורוב הנוער הישראלי נתקל ביותר מקרי אנטישמיות מהוריו. הם אמנם מכירים את הגטו דרך האינסטגרם של אווה, אבל הם מרגישים את שנאת ישראל באופן יומיומי ברשת: דרך תגובות לאמנים שהם אוהבים, בצ'אטים עם יריבים במשחקי מחשב ובהודעות פרטיות שקיבלו כי הזדהו שהם מישראל.

דור העתיד שלנו נמצא במצב חדש ולא מוכר וזה הזמן לעצור ולדבר איתם על תופעת האנטישמיות. דברו איתם על כך שהאנטישמיות קיימת גם היום ושהיא איננה רק נחלת העבר. שהיא לא רוח רפאים בוורשה או ברלין כי היום היא גם בניו יורק ובמלבורן. שלא מדובר רק בתמונות מיד-ושם אלא אנשים חיים בני גילם שצצים מהמחשב בתל-אביב ומהטלפון הנייד בירושלים. ספרו להם כי למרות שיש לנו מדינה וצבא, האיום טרם הוסר וכי הם נקראים לדגל עוד היום. דברו איתם על כך שבעתיד הלא מאוד רחוק הם אלו שיידרשו לעמוד על המשמר ולספר את סיפור הזיכרון, ובקצב הקטלני שבו הנגיף הורג את בני הגיל השלישי, היום הזה לא רחוק מאיתנו כלל.  

---

הכותב הוא מנהל תוכנית הנוער "תבל" ו-Connecteen של ארגון ההסברה הבין-לאומי StandWithUs.