דרכים רבות לה, להנצחת השואה. לאורך השנים הוקמו מוזיאונים, אנדרטאות, נוצרו ריטואלים של טקסים, נכתבו אין ספור מאמרים וספרים: על ההיסטוריה של השואה, מחקרים, עדויות. נחקקו חוקים שאומרים לכולנו איך לזכור ומתי לזכור, מה "נכון" לעשות כשאנו זוכרים את השואה.
ישראל הממלכתית כולה מגוייסת לאופי של זכרון השואה: יום מיוחד, שירים עצובים, תוכניות באמצעי התקשורת, סגירת בתי העינוגים ועוד.
לעומת זאת, הזכרון האישי הולך ומתבטא שנים האחרונות בטקסי זיכרון בסלון, בתופעה של אנשים שרוצים לצום ביום השואה באופן אינדיבידואלי ("צום נזכור"), מיזם "יוצרים זיכרון" ועוד.
אחד הניסיונות לזכור את השואה באופן יותר אישי הוא הטקס "לכל איש יש שם" שהחל בשנת 1989 כהפגנה נגד שחרור פושעים נאצים מהכלא בהולנד. בהפגנה זו, שנערכה מול שגרירות הולנד בתל אביב, נכחו כאלף איש, ובמסגרתה הקריאו המפגינים שמות של קרבנות השואה מהולנד במשך שעות. בעקבות ההפגנה והתגובות החליטו המארגנים ליזום את מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם", על מנת לכבד את זכר הנספים כבני אדם ייחודיים ולא כמספר בלתי נתפס. המפעל זכה בהמשך לתמיכת "יד ושם" העומדת כיום בראש המפעל, ובמסגרתו מוקראים מדי שנה, בארץ וברחבי העולם, שמות מאות אלפי נספים.
הרעיון, כאמור, הוא לבטא, שמעבר למספר העצום של שישה מיליון קורבנות, היו אנשים חיים, אנשים עם שמות, עם משפחות, אנשים באמת. מספר בלתי נתפס של אנשים באמת.
במסורת היהודית ישנו מנהג לקרוא לילדים שנולדו על שם מישהו שיקר לליבם של ההורים/דמות משפיעה/ קרוב משפחה וכו'. לאורך הדורות, יהודים קראו לילדיהם על שם קרובי משפחה שעדיין בחיים (מסורת עדות המזרח) או שהלכו לעולמם (גם במסורת אשכנז).
קריאת שם לילד על שם מישהו שנפטר, משמרת את זכר הנפטר. כשהילד שואל מדוע קוראים לי כך , הדורות הקודמים מספרים לו על הסבא שהלך לעולמו, על תכונותיו ומעשיו וכך מתעוררים הגעגועים אליו, הן אצל הילד השומע, והן אצל ההורה המספר.
בתחילת ימי המדינה, דוד בן גוריון התעקש "לעברת" את השמות. התעקשותו חילחלה לכל שדרות הציבור, הן בכוח והן בפועל. הדבר נתן את אותותיו הן בשמות משפחה (גרין הפך ל"בן גוריון") והן בשמות פרטיים: רבים מילידי הארץ (ומי שרצה להיות כמוהם) נקראו בשמות של גיבורי ולוחמי התנ"ך: אהוד, יעל, יפתח, יואב ועוד, כיאה לתפיסת הגבורה הציונית של אותם הימים.
ומה לגבי הנצחת קרובי המשפחה שהלכו לעולמם בשואה? כמעט כל מי שגדל במערכת החינוך בישראל מכיר את סיפורו הקצר של אהרון מגד- "יד ושם". הסיפור הוא על זוג צעיר שמתכונן ללידה. הסבא מאוד רוצה שיקראו לילד בשם מנדלה, על שם נכדו שנספה בשואה, ואילו הזוג מתעקש לקרוא לתינוק בשם אהוד. הסיפור מבטא גם את פער הדורות, ובעיקר את ההבדל בין העולם "הגלותי" לעולם "הצברי".
ואכן, שמות יהודיים רבים "נעלמו" מהאופק הישראלי: ליפא וזעליג, הניה ופסיה, מנדל ובלומה.
ישנם גם שמות ש"תורגמו" לעברית: גיטל- טובה, שיינה- יפה, זלמן-שלמה, לייב- אריה ועוד.
ויש כאלו, על מנת לשמור על השם בכל זאת- קראו לילדיהם בשני שמות. השם הראשון הוא ישראלי, והשני- לזכר אותו קרוב משפחה שנספה בשואה (ויש לציין את עולם השמות החרדי, ששם פני הדברים שונים).
אולי בשנת 2020, שבעים וחמש שנה לאחר סיום השואה הנוראה, נוכל לחזור למיזם האמיתי והמסורתי של "לכל איש יש שם". האם יהיה לנו האומץ לקרוא לילדינו ממש על שם הנרצחים בשואה? לא רק לקרוא את השם בטקס ארוך ביום השואה, אלא להחיות את זכר הנרצחים על ידי כך שילדים ישאלו עליהם, יבררו מיהם היו, מה היה פועלם, וכיצד הם נשמרים בזכרון של המשפחה, החברים והקהילה?
האם למי מאיתנו יש את העוז לקרוא לילדינו בשם פייבל, טויבע, בונים, פישל וקלרה? "לכל איש יש שם"- כדי שזה יגרום לזכרון אמיתי, כדאי שאנשים מאיתנו יחליטו להרים את הכפפה.
הרב ד"ר חנן יצחקי הוא רב מכללת אפרתה וראש התוכנית לזיכרון מורשת וחינוך