את הניצחון האישי שלי, רשמתי על אדמת גרמניה.
שנים אחרי שמלכה גנץ ז"ל, אמא שלי, נשאה את גופה הצנום באפיסת כוחות מהגיהנום של ברגן בלזן, לאחר שעשתה את הבלתי אפשרי ושרדה את הזוועות שעשו הנאצים ליהודים - חזר בנה לגרמניה.
אך הפעם בן משפחת גנץ עמד שם לא כנרדף או שורד, אלא כמפקד צבא ההגנה לישראל, מי שמאחוריו עומדים טובי בנינו ובנותינו, במטרה להגן ולשמור על הנס שהוא מדינת ישראל, הבית הלאומי לעם היהודי - שהוזמן לחלוק כבוד בטקס לזכר הנספים.
לצידי רמטכ"ל צבא גרמניה, בעיניי רוחי אמי, באוזניי "התקווה" ובלב הצוואה שחקוקה בליבנו ועוברת מדור לדור: לעולם לא נשכח, ולעולם לא עוד.