סבתא שלי- זו שמול עיניה נרצחו שמונת אחיה ואמה, זו שעבדה במשך שנים במחנות, זו שבצעדת המוות הקפוא נכרתו אצבעות רגליה- הייתה האישה השמחה ביותר שהכרתי.
תמיד צחקה, אהבה בכל ליבה את בנה היחיד שהצליחה ללדת והרעיפה על כל הסובבים אותה כוח, עוצמה, נחישות, שמחה פנימית ואהבת אדם. אני זוכרת לאורך כל שנות ילדותי ובגרותי את האהבה שהעניקה, כמו תנור חום שמפזר ניצוצות של זוהר.
ואף פעם לא הצלחתי להבין איך מתוך התופת יוצאת כזאת קרן של אור.
בשלב מסוים הבנתי שדווקא מהתופת היא שאבה את הכלים ותעצומות הנפש שהפכו אותה להיות בת האדם שהיא.
במציאות של חיות אדם היא לא הפכה לצל אדם, אלא להיפך- לאדם מואר ומאיר. היא הוכיחה שתעצומות הנפש הפרטיות של היהודי במעוז השפל והרוע מגיעות לשיאים של חברות, ערבות הדדית, דאגה לזולת ואהבת אדם.
מתגעגעת לחיבוק שלך סבתא.