אלוהים היה בצד של הנאצים. נקודה. לפני שאתם סוקלים אותי, רק שתדעו שאת זה לא אני אמרתי, את זה הרב טייכטל אמר. זה לא ניסיון התחמקות, אני לא מצטט את הרב שלמה יששכר טייכטל בגלל שהוא רב ואני לא, אני מצטט אותו כי הוא היה שם ואני לא. ויש דברים, יש דברים שרק מי שהיה שם יכול להגיד.
את ספרו המפורסם, 'אם הבנים שמחה', כתב הרב טייכטל בזמן אמת. לא במבט רטרוספקטיבי אלא בשנת 1944, בלב המאפליה. הוא עצמו נרצח קצת לאחר מכן, חודשים ספורים לפני שהמלחמה נגמרה והמחנות שוחררו.
הוא גם היה הרבה יותר ספציפי. כשהוא מתמודד עם שאלות על מיקומו של אלוהים, הוא משיב בפשטות - ב'רייכסטאג'. (בית הנבחרים הגרמני). מה לאלוהים ולמעוזם של הנאצים? בירוקרטיה, אתם יודעים, הוא יושב וחותם על כל פקודה ופקודה שיוצאת מהבונקר של הצורר ימ"ש.
הרב טייכטל מבסס את דבריו על הגמרא בירושלמי, שמתארת את הקושי האמוני בזמן גזירות הרומאים:
"אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם היכן הוא אלהיך? אמור לו בכרך הגדול שבאדום. מה טעמא? "אלי קורא משעיר"."
השאלה איפה אלוהים היה ב__, היא לא שאלה חדשה, להפך. והתשובה לזה, כמה שהיא קשה וכואבת, היא פשוטה. בתקופה שהיה לנו רע, אלוהים היה בצד של הרעים. אנחנו לא מתיימרים להבין למה ואיך, וברור לנו שהיה לו את הכוונות והחישובים שלו, אבל אם קרה משהו בסדר גודל כזה בעולם, זה קרה בגלל אלוהים. לא למרות אלוהים.
מסופר על הרב עמיטל זכר צדיק לברכה, שפעם, באיזה דיון פומבי שהתלהט, שאל אותו אבא קובנר שהיה פרטיזן ומשורר ידוע איך הוא עדיין מאמין באלוהים אחרי השואה. השאלה היא אותה שאלת המקום, רק בניסוח קצת אחר. דור שלם של ניצולי שואה שזעקו מקירות ליבם 'איפה היה אלוהים שלכם?'. 'איפה היה אלוהים שלנו?'.
כשאבא קובנר סיים לזעוק את זעקת הדור, הגיע תורו של הרב עמיטל לענות. תשובה קצרה, פשוטה ומונומנטלית, אבל מעל הכל, תשובה יהודית טובה בניחוח ישראל סבא. הוא ענה לו בשאלה.
"איני יודע ניסיונו של מי גדול יותר" כך הרב עמיטל, "שלי או שלך? אתה דגלת באמונה באדם. אחרי השואה אתה עוד יכול להאמין באדם? אני מאמין בקב"ה. איני יכול להבינו... אבל אדם אמורים להבין. במה אתה מאמין עכשיו?"
אנחנו, כיהודים מאמינים, לא מתיימרים להבין את השואה, אצבע אלוהים היא. אבל כל מי שמאשים את הגרמנים ואת הגרמנים בלבד, איך הוא עדיין מסוגל להאמין באדם? ברור שלא מדובר באותו סוג של אמונה, אבא קובנר לא האמין בדת ושמה 'אדם', הרב עמיטל בסך הכל ענה לו באותו שדה סמנטי. העניין הוא אחריות. האם יש אחראי לעולם? האם יש מנהיג לבירה?
על פי הרב טייכטל והרב עמיטל, שחוו על בשרם את גיא הצלמוות, התשובה היא חד משמעית כן. קשה 'לדבר' על השואה, ועוד יותר קשה 'להרגיש' אותה. לא קשה מלשון בלתי אפשרי, קשה מלשון כואב. אבל הם היו שם, והם מספרים לנו שגם אלוהים היה, ולא בהכרח בצד שרצינו. האם עלינו לקבל זאת כגזירה משמיים? ממש לא. גם כיום, 75 שנה לאחר השואה הארורה, אסור לנו להתייאש ולהשלים עם האנטישמיות, אסור לנו להרים ידיים. אנחנו נעשה את שלנו ואלוהים יעשה את שלו.
כיהודים, עלינו לפעול בכל כוחנו כנגד הנאצים וממשיכי דרכם, שנה אחר שנה, ביום השואה ובכלל, עלינו לעמוד מול כל העולם ולהכריז בגאון "לעולם לא עוד". גם כיהודים, עלינו להכריז שלא משנה מה היה, "ה' אחד ושמו אחד". איפה הוא נמצא ומתי? במי הוא תמך ולמה? את כל החישובים האלו תשאירו לאלוהים לעשות, או, כמו שאמר ישעיהו הנביא למלך חזקיה "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?"
יום השואה, תש"פ. נזכור ולא נשכח.