יהודית מימין, לצידה של אחותה ג׳ורג׳ט
יהודית מימין, לצידה של אחותה ג׳ורג׳טצילום: באדיבות המשפחה

אמא שלי, יהודית זכרונה לברכה, הייתה בת 8 כשפרצה המלחמה ההיא. בגיל 9 היא ראתה בפעם אחרונה את אבא שלה, סבא שלי, צבי.

צבי היה עיתונאי ויהודי שנעצר, נשפט כעציר פוליטי ונכלא ל-30 חודשי מאסר, עוד לפני שחיסלו יהודים במסגרת הפתרון הסופי. מהכלא, הוא כבר לא חזר.

ביום כיפור תש״ב 1942 באו אנשי הגסטפו לאסוף את אמא שלי, שהיתה אז בת 11, להשמדה. אבא שלה היה אז עדיין בכלא ושלח כל חודש גלויה. סבתא שלי, פסיה, הצליחה בתושייה של שניות, להחביא אותה ואת אחותה בתא השירותים שבקומת הגג של בניין מגורים גדול ואפרורי. היה זה במקום הולדתה של אמא בעיר ליל, בצרפת.

שניות גורליות אלה שינו את הסיפור ומאפשרות לי היום להיזכר ולספר.

אחר כך החלו השלוש, סבתי, אמי ואחותה, במסע בריחה והשרדות. לא ה"הישרדות" שרואים בטלויזיה אלא כזו של החיים ההם שהיו שם, במלחמה ההיא.

אמא שלי ואחותה מצאו בהתחלה מקלט במנזר בהרים. חורף 42' היה החורף הכי קר שהיה לאמא שלי בחייה. כילד קטן, כשהיה לי קר, אמא תמיד חייכה ואמרה: "זה קר זה? במקלחת, בחוץ, במנזר היה קר." אבל גם שם תמיד אמרה, בפרופורציה מדודה, שלא היה כזה נורא, כי זה היה רק פעם בשבוע. ועכשיו זה ממש ׳קטן עלינו׳.

בהמשך, סבתא פסיה הצליחה בדרך לא דרך 'לשפר דיור׳ עבור שתי הבנות כשמצאה להם מחבוא אצל משפחה נוצרית אומנת בכפר קטן לצידה של תעלת למאנש הגדולה. הבית החדש היה בבית של משפחת פקר, משפחתו של דוור הכפר שאמצה לחיקה שתי ילדות, כאילו קרובות משפחה רחוקות שהגיעו להעביר את ימי המלחמה בכפר ולנוס מהעיר הגדולה.

ליד הכפר של משפחת פקר היו מוצבות סוללות טילים של הצבא הגרמני שטיווח את אדמת אנגליה. מידי לילה היו טייסיה הגיבורים של הממלכה המאוחדת מנסים להתקרב למערך הטילים הגרמני שהיה ממוגן היטב במערכת הגנה אנטי אווירית. הטייסים של אז העדיפו שלא להסתכן ובחרו להפציץ את הכפרים ליד מערך הטילים במקום את המערך עצמו.

כך, גדלה אמא שלי מגיל 12 ועד גיל 14 כאשר כמעט מידי לילה היא היתה נאלצת לזנק מהמיטה, לאתר את זוג המשקפיים היחיד שהיה לה, לרוץ בכל הכוח למקלט שהיה בקצה השביל המוביל לבית, להתפלל שהפצצה לא תקדים אותה ושלא תפגע חלילה בבית או בחצר ותהרוג את התרנגולת 'ננט' או את השפנים שגידל הדוור פקר בחצר האחורית.

כשנפלו טילים בשנת 91' במהלך מלחמת המפרץ בסמוך לבית שלנו ברמת גן, אמא שלי חייכה בביטול ואמרה, כרגיל: "זה טילים? זה פחד? זה קשה? שטויות, קטן עלינו".

ככה היתה אמא תמיד - קור רוח, הדחקה, אופטימיות, שליטה עצמית ובעיקר פרופורציות. תמיד פרופורציות. פעם במלחמה ההיא היה קשה, מאז הכל קל.

אני, לא הייתי במלחמה ההיא. אבל את הפרופורציות, קור הרוח, ההדחקה וההסתכלות תמיד קדימה ולא אחורה, ינקתי ממנה.

תודה אמא.