"ימינה קיבלו סך הכל 6 מנדטים, אז שיסתפקו בשני תיקים". זה המסר שאנחנו שומעים בימים האחרונים מפרשנים, מתדרכים ודוברים על דעת עצמם.
נראה שבמו"מ הקואליציוני להרכבת הממשלה יש רק מפלגה אחת שלא מצליחה לקבל את דין הבוחר.
החרדים סיכמו את המו"מ תוך דקות בודדות, הליכוד הסכים לוותר כמעט על כל התיקים החשובים ורק מפלגה אחת בגוש הימין תוקעת את סגירת הרכבת הממשלה. לכן התדרוכים של הימים האחרונים, "המפלגה ירדה בכוחה בבחירות ומבקשת להשאר עם שלושה תיקים", נשמעים הגיוניים לכאורה. אבל רק לכאורה. הבעיה היא שכל אותם פרשנים שוכחים פרט חשוב.
כמו בריטואל קבוע מגיע הליכוד לפני הבחירות לציונות הדתית ונשבע להם אמונים. "הנציגים שלכם במילא יהיו בממשלה. עכשיו צריכים אותנו בראשות הממשלה כדי שהם יקבלו את התיקים הבכירים". וכמו בריטואל קבוע תמיד הבית היהודי נותרים האחרונים בסבב התיקים.
הבעיה היא לא באמידת כוחה הפוליטי של מפלגת הציונות הדתית, אלא העובדה כי באופן קבוע ישנם כשניים-שלושה מנדטים שנותנים את קולם לליכוד, במחשבה כי כך הם מבטיחים גם את מקומם של שרי הבית היהודי בממשלה. הם שומעים לפני הבחירות הבטחות כי בכל מצב לא יזלזלו בכוחה הפוליטי של הציונות הדתית וכי מקומם של בנט ושקד ונציגי הציונות הדתית כבר מובטח בממשלה, אולם יום אחרי הבחירות לא מתייחסים אליהם כאל מי שעזרו לציונות הדתית והם לא מספרים כחלק מעולה הפוליטי של הציונות הדתית.
אותם אנשים רצו את הליכוד בראשות הממשלה, אבל רצו גם את בנט בביטחון ושקד במשפטים ובטעות חשבו כי כך הם מבטיחים שם את מקומם. ככה בדיוק קרה ב-2015. שבוע לפני הבחירות הגיע נתניהו לכיכר רבין והבטיח "הבית היהודי במילא תהיה שותפה בכירה בממשלה הבאה, אבל עכשיו צריכים להבטיח שבליכוד תהיה המפלגה הגדולה כדי שנזכה בראשות הממשלה".
הוא עשה לבנט חיבוק דוב והוריד את המפלגה מ-12 מנדטים ל-8. פרשנים רבים הגדירו את זה אז ככניסה של הציונות הדתית מתחת לאלונקה. אבל גם באותו סיבוב האחרונים שנותרו בסבב התיקים היו הבית היהודי. בסופו של דבר רק בעקבות התעקשותו של היועץ הפוליטי משה קלוגהפט חיכו בנט ושקד לרגע האחרון וכך השיגו את תיק המשפטים ותיק החינוך.
זאת למרות שבאותו מו"מ היה ברור שאין ממשלה בלעדיהם, אבל כמעט איילת שקד כיהנה כשרה לאיכות הסביבה ובנט כשר לענייני כלום. לכן הכוח הפוליטי של הציונות הדתית לא יכול להימדד רק לפי פתקי טב בקלפי, אם בכל מערכת בחירות מתקיים "מבצע קשית", שמבטיח למצביעי המגזר שנציגיהם ייספרו במו"מ הקואליציוני גם אם יתנו את קולם לליכוד.
והערה לסיום: בניגוד למה שמנסים להציג היחס הזה לא החל בימי בנט-שקד ולא קשור רק ליחסים העכורים בינם לבין ראש הממשלה. בדיוק כך קרה גם ב-2009 לפני כניסת בנט-שקד לתמונה. הציונות הדתית קיבלה אז 7 מנדטים: 4 האיחוד הלאומי בראשות כצל'ה ו-3 הבית היהודי בראשות פרופ' הרשקוביץ. גם באותו מו"מ התדפקו נציגי הציונות הדתית על דלת הליכוד כעניים בפתח, כשבמקום להתייחס אליהם כשותפים שווים שתרמו לניצחון הם נדחו שוב ושוב לסוף המו"מ.
קודם סגר הליכוד עם אהוד ברק והפקיד בידיו את משרד הביטחון, כשהציונות הדתית קיבלה הצעות בסגנון תיק כיבוי אש ותאורת רחוב. כזכור אותו סבב הסתיים בכניסת הבית היהודי תמורת תיק המדע והחלל והאיחוד הלאומי נאלץ לראות את המליאה מספסלי האופוזיציה האחוריים במשך 4 שנים.
הכותב: ברל'ה קרומבי הוא יועץ אסטרטגי ואיש קריאייטיב במגזר הדתי