בין שני לילות בלבנון.
הלילה הראשון היה במרץ 78, הייתי אז בן 19, עוד במסלול צנחנים (גדוד 50 של אז, 101 של היום), קשר מ"מ, כשניתנה הפקודה: מתחילים תנועה.
דרך איזור הר מנורה לצומת ירין -נכנסים ללבנון, מתחיל מבצע ליטני.
אני הולך בחוד, עם קשר וגליל (אז, הוא עוד נחשב חדש), עברנו את הצומת, ממשיכים להתקדם לכיוון צפון מערב ומגיעים לרצועת בטונדות.
שם עברתי את ההתקלות הראשונה שלי, בלילה ההוא.
מאחורי הבטנודות קפצו שני מחבלים, אנחנו הסתערנו עליהם בדיוק כמו שתרגלנו במסלול וחיסלנו אותם. ממשיכים תנועה לראס ביאדה, ממשיכים להיתקל וממשיכים קדימה. כמו באימונים.
כשהגיע הבוקר, אחרי אין סוף מעצורים וקילומטרים - אפשר להגיד שהנער שיצא מישראל, יחזור אליה כלוחם.
הלילה השני היה בין ה-24-25.5.2000.
כבר לא טוראי, ובטח לא במסלול. מפקד יק"ל, מנהל אירוע מורכב במפקדה במרג' עיון. זהו ליל הנסיגה מלבנון. אני נותן פקודה לכוחות צד"ל ויק"ל שבשטח, לירות את כל התחמושת שלהם, עד הכדור האחרון. איך שהם מסיימים הם עולים על המשאיות - ואני קורא למסק"רים להשמיד את התותחים מהם ירינו אנחנו.
אני מחכה לכוחות שלנו, טנקים, משאיות וחיילים ששבים חזרה מהבוץ הלבנוני לאדמת ארץ ישראל.
נשאר לנוע בזנב השיירה האחרונה, אני מגיע אחרון לשער, מדווח לגבי אלוף הפיקוד שנגמר, מבקש מאחד הקצינים לסגור את השער ומשאיר 22 שנים מאחור.
הייתי החייל האחרון שיצא מלבנון.
שני לילות, 22 שנה.
מטירון, למפקד, לקצין, מתעצב כחייל וכאדם במוצבים שם, ובסופ"שים כאן.
אין סוף מארבים, שיירות, היתקלויות, הובלת מבצעים, פציעות, אבדות וגם חוויות, חברויות ואחווה עמוקה, בין לוחמים, בין אחים.
אני מברך מעומק הלב על הקמתה של הקהילה החשובה הזאת, שנותנת אפשרות לאלו שלחמו ושנים סחבו פציעות בגוף או בנפש הזדמנות לסגור מעגל.
אתם מוזמנים לכתוב שאלות\זכרונות ואעשה כמיטב זכרוני כדי להגיב לכם.
בני גנץ.