אלו ימים כל כך מאתגרים, ימי הקורונה האלו, ליל הסדר בלי סבים וסבתות, יום זיכרון שבו משפחות שכולות לא יוכלו להגיע לבית הקברות להתייחד עם יקיריהן. המשפחה והקהילה, ההגדרות של החברה הישראלית פתאום מתפרקות ושמאירות אותנו ללא מילים.
אבל הקהילה גם נבנית בחוסן חדש, מחודש ולא מוכר, באופן שמותאם לימי הקורונה. מרגע שפרצה הקורונה לחיינו, הגיעה בקשה בשכונה למתנדבים שיארזו 3 פעמים בשבוע מנות לקשישים שאסור להם לצאת מהבית, ולמעוטי יכולת.
בתי הבכורה בת ה-16 ואני נרשמנו, היה ברור שצריך כל זוג ידיים עובדות, זאת הזדמנות חינוכית מדהימה, ודרך טובה לזמן איכות עם הגדולה.
העבודה מתבצעת בשקט כמעט מופתי, כולם חמושים במסכות וכפפות, כל תא משפחתי שמתנדב נמצא בחדר אחר, כמעט לא מדברים, כמעט ואין מגע בינינו, אבל גם בלי מילים, כל אחד ואחת יודעת מה התפקיד שלה או שלו בתוך המרקם הקהילתי. כולנו יודעים מה התפקיד שלנו, והאמת היא שאנחנו אפילו כמעט ולא צריכים לדבר כדי לעשות את העבודה.
בשקט כולם לוקחים את החבילות לרכב, ונוסעים, לרחבי השכונה, לחלק את החבילות. דופקים בדלת ומשאירים את החבילה. יש כאלו שפותחים ומחייכים בעיניים טובות. ואנחנו עונים בחיוך עיניים מבעד למסכה.
לא מדברים, לא מתקהלים, אבל עובדים יחד בהרמוניה, וזה מרגיש כמו רקמה אנושית אחת חיה ופועמת שלא זקוקה למילים או כמעט אפילו למבט כדי לדעת מה צריך לעשות כדי לעזור אחד לשני ואחת לשנייה. קהילה כל כך חזקה שגם הקורונה לא מקטינה את העוצמה שלה ואולי אפילו מחזקת אותה.
גאה להיות חלק מקהילה כזאת, בשכונה שלי, בעיר שלי ובמדינה שלי.
אז בתוך כל הכאוס של הקורונה, חוסר הודאות, לילות סדר לבד ולא בחיק המשפחה, יום זכרון בודד, ויום עצמאות בסגר. תזכרו כמה כל אחד ואחת מאיתנו חלק מקהילה חזקה.
התודה שלי היא לכל האנשים שפועלים עכשיו יחד בשקט ובעיניים טובות עבור הקהילה שלנו, עבור הקהילות שלנו.
