אחי ואחיותי בני המשפחות השכולות,
הימים האלה שבין פסח ליום העצמאות מלאים בזיכרון. זיכרון יציאת מצרים והיותנו לעם, זיכרון ששת המליונים ומעשה גבורתם, ובימים האלה אנו זוכרים את אהובינו שמסרו את נפשם ומחברים את הזיכרון שלהם בקשר בל ינתק ליום העצמאות ולתקומת מדינת ישראל.
לכל אחד מימי הזיכרון הללו יש טקסים קבועים ודרך מיוחדת לציין אותם במשפחה, בקהילה ובמדינה וכולנו חלק מהטקסים האלה.
השנה המאבק במגיפת הקורונה מחייב את כולנו לזכור אחרת, והאתגר שאנו עומדים בפניו הוא איך יוצרים זיכרון והזדהות ללא הטקסים רבי המשתתפים ללא העמידה המשותפת בדממה המפלחת את ליבנו ברעש הצפירה ובעיקר איך מחברים את כל החברה הישראלית בימים האלה לתחושה "כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאתנו הולך מעמנו משהו מת בנו – ומשהו, נשאר אתו".
בלילה של אסון המסוקים אמרתי לעצמי בקול את המשפט החשוב ביותר בחיי הבוגרים: "מועלם נהרג ואני בוחרת לחיות". כמוכם בני המשפחות השכולות בחרתי בחיים משמעותיים, חיים של אופטימיות ואמונה, בחרתי לצמוח מתוך המוות של מועלם, לראות נקודות של אור בתוך המוות השחור משחור ובעיקר לפעול להיות אישה משמעותית לעצמי ולסביבה.
בזכות התמיכה של המשפחה והחברים הרבים אני מצליחה במשימה היומיומית שלקחתי על עצמי ללכת כל הזמן קדימה ולמעלה בדרך העולה אל האור ואל הטוב.
השנה לא ניפגש משפחתי המורחבת וחברינו הרבים, כמו שאנו רגילים בקביעות ליד קברו של מועלם. כדי לשמור על החיים אנחנו נזכור ביחד מרחוק.
נזכור ונספר על הנופלים בדרך של פתיחת הלב בזיכרונות אינטימיים, באפשרות להראות תמונות או לקרוא יחד קטעי מכתבים. נזכור דרך השירים שיוצרים אצל כולנו געגוע, קטעי קריאה מספר אהוב ותפילות של זיכרון. נזכור מתוך הרצון להמשיך להנחיל את האהבות, האמונות והערכים שהובילו את אהובינו.
כשאעמוד בצפירה בביתי אני אזכור את מועלם באהבה וכאב, בחיוך ובגעגוע, ויחד עם הזכרון תעלה בתוכי התודה והתפילה. תודה על השנים עם מועלם, תודה על הבנות והמשפחה שמתרחבת ותודה על אנשים רבים שנושאים איתנו את משא הזיכרון.
תפילה לשלום מדינת ישראל והעולם כולו, תפילה על מי שזקוקים לרפואה בגוף ובנפש ותפילה שנצליח לתקן את מה שדורש תיקון בתוכנו ובע"ה בשנה הבאה נחזור ונתכנס ליד קברי יקירנו יחד עם כל עם ישראל.
הכותבת: שולי מועלם, אלמנתו של סא"ל משה מועלם שנפל באסון המסוקים